מים רותחים, סבון, לשטוף את הידיים עד מעל למרפקים היטב היטב, להקציף את כל שערות האמה,  לסלק כל טיפת סבון עם זרם מים חזק

אפילו הארגומנט עצמו של השפה הפרטית של ויטגנשטיין[1] אינו בהיר די הצורך, על אחת כמה האינטרפטציות וכיווני המחשבה שנבנים על גביו. בסיפרות הפילוסופית נעים האינטרפטציות

אני אוהב את טבליות הכדורים שזרוקות פעורות ומזמינות בכל פינה בבית, אותן ואת הסירופים שאני שוכח פתוחים ושפוכים על שולחן העבודה או במיטתי, קצופים וקרושים

  הַאִם הַנְּפִילָה נִמְשֶׁכֶת גַּם לְתוֹךְ הֶחָלָל הַאִם הִיא נֶעֱצֶרֶת וְאֵיךְ תְּנוּעַת הַגּוּף שֶׁנֶּעֱצָר הַאִם יֵשׁ שָׂמָה קִיר אוֹ גְּבוּל אוֹ אֵם אוֹ אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ

  הַרְבֵּה גּוּף שְׁלִישִׁי עָמַד בֵּינִי וּבֵין אַבָּא שֶׁלִּי מַצִּיעַ מֶרְחָב בּוֹ אֶפְשָׁר לְהִפָּגֵשׁ הָיוּ שׁם בֶּגִין ופּוּשְקש ופַריד ואוּם כוּלתוּם אֲבָל לֹא הָיָה אֲנִי

  גם כאן בהוספיס בין קירות קלופים ושלד של אמת אני עדיין מכווץ את שפתיי סביב המדחום וראשי נשען אחורה אל הכרית יונק שנים אחורה

  אני, משה סילמן, מדליק משואה זו… ניצוץ, אחר כך שקט חיבקתי את לשונות האש וחייכתי היה רגע של חום ואז כוביתי רעש, אנשים צעקו

    כְּמוֹ מְשֻׁלַּשָׁה אֲנִי מֵחַכָּה לִמְשֻׁלָּשׁ שֶׁיָּבוֹא אֵלַי יֶתֶר מוּל יֶתֶר שֶׁיָּבוֹא אֵלַי חֹסֶר מוּל חֹסֶר וּנְאַבֵּד צוּרָה בְּיַחַד

  הַמַּחְשָׁבָה פּוֹרֶשֶׂת אֶת גְּבוּלוֹת הָאֶפְשַׁר כאלוּמת אוֹר הַתּוֹחֶמֶת אֶת גְּבוּלוֹת הַחִפּוּשׂ.   רעיונותיי מהבהבים בְּסִיפֵי שְׂדוֹת הָאוֹר.   וַאֲנִי, כְּמוֹ חַקְלָאִי הַמְּחַפֵּשׂ צִנּוֹרוֹת השׁקייה

  הָלַכְתִּי לִשְׁכַּב לָאֲדָמָה מִלְמַלְתִּי כַּמָּה מִלִּים לָרוּחַ וְחִכִּיתִי   חִכִּיתִי לַכּוֹכָבִים שֶׁיתִּאְסְפוּ לְאוֹתִיּוֹת וּלְמִלִּים שֶׁאכַל לִקְרֹא בָּהֶם סִימָנִים צָפִיתִי בְּיָרֵחַ עוֹלֶה מִן הֶהָרִים וּבָא

  הָיָה בֶּטַח יוֹם כָּזֶה בּוֹ הַשָּׂפָה פָּרְחָה לָהּ מִגֹּבַהּ הַדְּבָרִים וְהָפְכָה לֶעָנָן   וְאוּלַי זֶה הִתְחִיל בַּיּוֹם בּוֹ הִפְסִיקוּ לִכְתֹּב III כָּכָה (שָׁלוֹשׁ בּוֹ

  כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים וַאֲנִי עֲדַיִן מְנַסֶּה לִכְתֹּב אֶת הַמָּקוֹם עַד אֵלָיו מַגִּיעָה הַשָּׂפָה… וּמִתְפּוֹרֶרֶת. לְאוֹתִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת לעיצורים בּוֹדְדִים לִצְעָקוֹת וְלַאֲנָחוֹת