מים רותחים, סבון, לשטוף את הידיים עד מעל למרפקים היטב היטב, להקציף את כל שערות האמה,  לסלק כל טיפת סבון עם זרם מים חזק וכעת שוב סבון. לישטוף היטב…

אפילו הארגומנט עצמו של השפה הפרטית של ויטגנשטיין[1] אינו בהיר די הצורך, על אחת כמה האינטרפטציות וכיווני המחשבה שנבנים על גביו. בסיפרות הפילוסופית נעים האינטרפטציות לגבי השפה הפרטית משפה שמתכוונת…

אני אוהב את טבליות הכדורים שזרוקות פעורות ומזמינות בכל פינה בבית, אותן ואת הסירופים שאני שוכח פתוחים ושפוכים על שולחן העבודה או במיטתי, קצופים וקרושים ומסריחים. יש לי מלא מהם,…

  הַאִם הַנְּפִילָה נִמְשֶׁכֶת גַּם לְתוֹךְ הֶחָלָל הַאִם הִיא נֶעֱצֶרֶת וְאֵיךְ תְּנוּעַת הַגּוּף שֶׁנֶּעֱצָר הַאִם יֵשׁ שָׂמָה קִיר אוֹ גְּבוּל אוֹ אֵם אוֹ אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ הַאִם הַקּוֹל מְהַדְהֵד שָׂם אוֹ…

  הַרְבֵּה גּוּף שְׁלִישִׁי עָמַד בֵּינִי וּבֵין אַבָּא שֶׁלִּי מַצִּיעַ מֶרְחָב בּוֹ אֶפְשָׁר לְהִפָּגֵשׁ הָיוּ שׁם בֶּגִין ופּוּשְקש ופַריד ואוּם כוּלתוּם אֲבָל לֹא הָיָה אֲנִי וְלֹא הָיָה אַתָּה   וּבְכָל…

  גם כאן בהוספיס בין קירות קלופים ושלד של אמת אני עדיין מכווץ את שפתיי סביב המדחום וראשי נשען אחורה אל הכרית יונק שנים אחורה עד לימים שאמא היתה מקרבת…

  אני, משה סילמן, מדליק משואה זו... ניצוץ, אחר כך שקט חיבקתי את לשונות האש וחייכתי היה רגע של חום ואז כוביתי רעש, אנשים צעקו התיישבתי מזרחית לפני שלהבה אחרונה…

    כְּמוֹ מְשֻׁלַּשָׁה אֲנִי מֵחַכָּה לִמְשֻׁלָּשׁ שֶׁיָּבוֹא אֵלַי יֶתֶר מוּל יֶתֶר שֶׁיָּבוֹא אֵלַי חֹסֶר מוּל חֹסֶר וּנְאַבֵּד צוּרָה בְּיַחַד

  הַמַּחְשָׁבָה פּוֹרֶשֶׂת אֶת גְּבוּלוֹת הָאֶפְשַׁר כאלוּמת אוֹר הַתּוֹחֶמֶת אֶת גְּבוּלוֹת הַחִפּוּשׂ.   רעיונותיי מהבהבים בְּסִיפֵי שְׂדוֹת הָאוֹר.   וַאֲנִי, כְּמוֹ חַקְלָאִי הַמְּחַפֵּשׂ צִנּוֹרוֹת השׁקייה בְּיוֹם חַמְסִין מְבַקֵּשׁ לִמְצֹא אֶת…

  הָלַכְתִּי לִשְׁכַּב לָאֲדָמָה מִלְמַלְתִּי כַּמָּה מִלִּים לָרוּחַ וְחִכִּיתִי   חִכִּיתִי לַכּוֹכָבִים שֶׁיתִּאְסְפוּ לְאוֹתִיּוֹת וּלְמִלִּים שֶׁאכַל לִקְרֹא בָּהֶם סִימָנִים צָפִיתִי בְּיָרֵחַ עוֹלֶה מִן הֶהָרִים וּבָא לִשְׁכַּב בְּחֵיקִי צָהֹב, חלמוני ונימוח…