משמעות הדברים, האסוציאציות והרשמים שהם מעלים בנו, הם לחלוטין לא עיניין מנטלי-רוחני בילבד. משמעות הדברים יש בכוחם לחולל ניפלאות בגוף ובחומר. על הקשר שבין חפץ ומשמעות, גוף ונפש ואיך כל זה בא לידי ביטוי בהומיאופתיה… המשך המסע ברפואה מסדר גודל אחר.
אני יכול להביט על הפרח הזה בפינת שולחן העבודה שלי מבחינה בוטנית מדעית; לתאר את הרכבו הכימי, לסווג אותו תחת מישפחה בוטנית, לתאר את מיבנה עלי הכותרת שלו ואת מערכת הרבייה שלו. אולם אני יכול גם להביט עליו אחרת, להניח לתיאור המדעי הזה ופשוט להתייחס לתחושות והאסוציאציות שהוא מעלה בי: יופי, עדינות, רוך…
כעת, ההבדל הזה שבין תיאור הפרח כחפץ, תיאור פיזיקלי אובייקטיבי משהו, לבין תיאור המשמעויות הסובייקטיביות שהפרח מעלה בי הוא גם יסוד ההבדל והפער שבין רפואה מערבית ובין רפואה הומיאופתית.
הרפואה המערבית כמו כל המדע המדויק הינה מדע אובייקטיבי, מדע של החומר הניצב ממול, במיקרה הזה זה גוף האדם. כל שיפוטיו אמיתותיו ותגליותיו של המדע כאילו חרוטות בחומר ורק מחכים למי שיגלה ויחשוף אותם [1].
ההומיאופתיה מיסתכלת על הדברים אחרת; כל הרובד הפיזיקלי אובייקטיבי של הפציינט בעצם איננו בעל חשיבות כל כך גבוהה בשיקול בחירת התרופה ההומיאופתית. חשוב לנו לדעת כמובן ממה סובל המטופל, קרי אילו מחלות יש לו, תרופות שצורך, בדיקות מעבדה וכו'.
אולם מישקלם של אלו בקביעת התרופה ההומיאופתית יהיה קטן לאין ערוך לעומת המישקל שניתן לתחושותיו הסובייקטיביות של המטופל: למשל איזה סוג של כאב הוא חווה, האם הכאב שורף, דוקר או מועך, אופיו, רגישויותיו, פחדיו, תשוקותיו ועוד. במובן זה ההומיאופתיה אינה מטפלת במחלה אלא באדם; אין הומיאופת קלאסי רציני אשר יישלוף מהמדף תרופה הומיאופתית למיגרנה; התרופה צריכה להינתן לאדם אשר מיכלול רגישויותיו ונטיותיו הן הן אשר מולידות את המיגרנה, כלומר סביר ששני מטופלים הבאים לטיפול במיגרנה כל אחד פיתח אותה בגלל רגישויותיו האינדבידואליות ובאילו צריך לטפל.
צריך לעבור כיברת דרך לא פשוטה כדי ליראות את העולם פיתאום "הומיאופתית", הרי נוח לנו מאוד עם תמונת העולם של הרפואה המערבית; זו מסדרת לנו את הדברים בצורה נוחה ויציבה, כך שלכאורה הדברים אינם ממש באים מאיתנו; אני סובל מכאבי בטן רק בגלל איזה וירוס שפשט לתוכי, או למצער, ליבי חלש רק בגלל שדפנות כלי הדם שלי הסתיידו וניפחם היצטמצם. במובן מסוים ניתן לאמר שעל אף מורכבותה, עומקה ורוחב יריעתה של הרפואה המערבית, הרי שבעצם מציירת בפנינו תמונת עולם פשוטה ומאוד חד ממדית; חברים זה הכל עיניין של חומר.
אכן גם לתוך הרפואה המערבית היסתננה ההכרה שמצבים נפשיים משפיעים על בריאותינו הגופנית, שאדם שמח ואופטימי למשל קצב ההחלמה שלו יואץ, אולם מצב נפשי זה אינו חלק ממערך השיקולים שתישקול הרפואה המערבית בבואה לאפיין את מחלתי ולטפל בה; אני חולה באסתמה פשוט אם אני עונה לתסמינים הפיזיולוגים-פתלוגים של המחלה ואין זה משנה כלל אם אני אופטימי, עצוב, ילדותי או פחדן.
ההבנה ההומיאופתית שמישקל הנפש כבד מין הגוף ומכריע אותו, כמו גם שהמשמעויות והאסוציאציות שחומר מסוים מעלה בנו חשובות ודומיננטיות יותר מנתוניו הפיזיקליים, מוצאת את ביטויה לא רק במישקל שניתן לעולמו הנפשי של המטופל אלא גם בהבנה שלנו את התרופות ההומיאופתיות; כמעט בכל התרופות ההומיאופתיות ניתן ליראות כיצד משמעות החומר מימנו מופקות מוצאת את ביטויה אל תוך התמונה הקלינית של התרופה; איך למשל תרופה הומיאופתית אשר מופקת מהיסוד הליום (גז אציל) משמעויות ההליום יישתקפו דרכה; מטופל אשר "מתאים" לו הליום באופיו לא ייטה להיתחבר עם אחרים, טוב לו לבד עם עצמו (גזים אצילים לא מיתחברים עם יסודות אחרים), יהא מין אדם "צף" שכזה (הליום הינו גז ששואף לצוף כלפי מעלה, בלוני הליום) וכו', איפיונים אלו למשל יש בהם כדי לירמוז על שכדאי לישקול את הליום כתרופה לטיפול באוטיזם, שתסמיני התרופה דומים לתסמיני האוטיזם, אולם על כך נרחיב במאמר אחר.
[1] למען הדיוק ראוי לאמר שההנחה שהמדע המדויק הינו מדע אובייקטיבי לגמרי גם היא מוטלת בספק ויש מקום רב להניח שהסובייקט החוקר עצמו גם מעורב בתוצאות המחקר הן מבחינת נוכחותו כמשקיף (מכניקת הקוואנטים למשל) והן מבחינת הבאתו אל תוך העולם המדעי מערכת מושגים לוגית שהיא איננה חלק מהאובייקט הנחקר, אולם תורמת את חלקה לצורה שבו ניתפס העולם (מושג הסיבתיות למשל).