יוסי: יש איזה קטע מוסיקלי, יצירה הקצרה לגיטרה, שפותחת את ההרצאות באתר שלך, משהו בסגנון רנסנס אנגלי. האם אתה הלחנת אותה?

וגה: אכן, אני אוהב לכתוב. ולרוב אני כותב את מה שאני מנגן.

יוסי: איזו מוזיקה אתה אוהב ?

וגה: אהבתי גובלת  בסוגים רבים של מוסיקה. מישהו עשוי להביא מוסיקה בביטחון שלא אוהב אותה ודווקא אותה מאוד אוהב ואהנה. אני מעדיף מוסיקה שיש בה אלמנט מסוים. אני לא חושב שאפשר להסביר את האלמנט חוץ מן הפרט הבא: קלאסי, שקט, ג'אז או רועש – בכל מקרה חייב שיהיה בזה מוטיב שהאדם הנחשף אליו יירגע ויהפוך נינוח. קטעים מוסיקליים המכניסים אדם להיכון או גורמים לו לקפוץ ולהשתגע איני במיוחד אוהב. אתה יכול לנחש שלא תמצא אותי בברים או במקום המנגן מוזיקה רועשת לחלוטין שבה אי אפשר לשמוע את המוזיקה עצמה.

הסיבה שלעתים אני מתחיל את השיעור בנגינה היא מפני שחקרתי במשך שנים רבות את הגלים והתדרים של המוסיקה ולבסוף הגעתי להבנה טובה יותר של מה שנקרא "כלל הזהב והעיקרון פיבנאצ'י". לקח לי זמן רב לגלות איך עלי לכוון את הגיטרה כך שגם ניתן יהיה לנגן בה מוסיקה שכביכול הינה מן השגרה ועדיין תהא מכוונת לפי תדרים מסוימים מאוד. כאשר שומעים את הצלילים האלו זה כמעט כמו מדיטציה. כתוצאה מכך אחרי הנגינה שלי יש אנשים העשויים להגיד "וואו זה נשמע טוב יותר על הגיטרה שלך". אולם זה לא בגלל הגיטרה. יש גיטרות יותר טובות משלי, אך למעשה הכיוון של התדר הוא אשר כ"כ משמעותי. מדובר פה בהרבה מתמטיקה ופיזיקה, והרבה מאוד עבודה עד שמצאתי בדיוק מה לשנות בכדי שזה יהיה ממש תדר מתמטי טהור של אותם תדרים שניגנו בבית המקדש ובכנסיות.

יוסי: אני רוצה להבין, אתה ממש משנה את הגובה האבסולוטי של הצליל ?

וגה: אני משנה את היחסים בין הצלילים. אם יש יחס קבוע של 100 בין צליל לצליל אז אצלי זה יכול להיות 70 או 80. וכל זה מבוסס על חישוב מתמטי. זה לא שאני מסתכל לשמים ונותנים לי מסר…

יוסי: מה מקורות ההשראה שלך ?

וגה: בשלב מסוים הבנתי שכולנו כלים. בנקודה מסוימת קלטתי שמאחד אותנו משהו הרבה יותר מוחשי ממה שאנשים מייחסים למה שהם קוראים "הקב"ה". התיאור הבא של מוחשיות כמובן שהינו מצומצם. לא בגלל שהקב"ה מצומצם אלא משום שמה שעולה לנו בראש זה איזושהי דמות או איזושהי מחשבה. בכדי להבין טוב יותר את המוחשיות הזו אנו צריכים לקבל שהתפיסה שלנו לגבי הקב"ה, או יותר מדויק, לגבי האור מופץ ממנו, צריכה להיות כמו מן דבק שכזה, המחבר כל דבר ששכלנו יכול לתפוס בו. אתה, אני, כל היקום והמימדים כולם. הדבק הזה, זה לא הקב"ה אלא זה כאילו רק הניחוח שלו, הריח של הפרח. כלומר אם הקב"ה הוא הפרח – זה רק הריח שלו. אני חושב שזו הדרך הכי מופשטת להסביר את הבנתי. אני מנסה להתמקד ביישות שמאחורי הניחוח הזה ולהיות כלי הכי מושלם בכדי לתת לכמה שיותר אנשים את הידע, היכולת והחוכמה משם. וכל פעם מגיעים מתוך רחוק ועמוק מתוכי ("משם") רעיונות. ואני חושב שזאת בעצם ההשראה שלי.

יוסי: אז איך מתחברים לפרח ?

וגה: שאלה יפה. דרך איזושהיא כוונה מאוד עמוקה ומאוד מתמדת.

יוסי: ספר לי על הכוונה הזו ?

וגה: אני חושב שזה מאוד פשוט. בשבילי אני קם בבוקר מוקדם, ובמקלחת זו שעת המדיטציה שלי, והתפילה הראשונה שלי זה שאהיה הכלי הכי טוב בידה של הישות הכי עמוקה והכי ראשונה שיצרה את היקום כולו. שאהיה הכלי המושלם ביותר – בין אם זה בידיעתי ובין אם לא, ושאוכל להשתמש בכל מה שניתן לי ושיינתן לי גם עוד – בכדי לשרת את הישות או את הכח הזה בצורה הכי מושלמת.

יוסי: זה נשמע פשוט, אבל איך עם כל הרעש והגירויים שמזמן לנו העולם איך שומרים על מידת ניקיון כזו שמאפשרת להתחבר?

וגה: אני חושב שזו פשוט כוונה מתמדת והרגל כפי שהסברתי קודם. זה מאוד מבלבל לפעמים וככל שעושים את זה זמן רב יותר, ההרגל הופך לקל יותר. אחד הדברים המפתיעים ביותר וכמו כן השיעור המאתגר ביותר, הוא בעצם שדווקא באותם מקומות שבהם הנותן מחלק יותר אור ונותן יותר צדקה. מאותם מקורות נובעים יותר קשיים.

יוסי: מה למשל? אפשר דוגמא.

וגה: כן, רוב האנשים שלהם אתה מנסה לעזור יותר ובמיוחד אם אינך מצפה לתמורה, דווקא משם  נובעים אליך קשיים.

יוסי: אולי בגלל ששם משחררים גבולות, לא ?

וגה: יכול להיות. אך אני חושב שזה לרוב מפני שאנשים לא רוצים לחיות בתוך האמת,  אלא מעדיפים לחיות באמת לקויה שעושה נוח. למשל, אם אתה חוקר מדע אתה מגלה שיש הרבה מאוד דברים שהינם פשוט כזב. הנה לדוגמא מימן יכול להופיע בטבע עם שני אלקטרונים ולא עם אחד, אך עובדה זאת נעדרת מרוב ספרי הלימוד, ורבים אינם מוכנים להבין ולרוב גם מיד שוללים את האפשרות ואת הפוטנציאל הטמון בכך. אם לוקחים כ"כ הרבה אלקטרונים אל תוך הגוף זה מנטרל רעלים (רדיקלים חופשים). אך אם תעז להעיר על כך, תפר את מילתם של פרופסורים ותמתן את פרנסתם של חברות התרופות… ישנו שקר שבו אנשים דרים, והפרתו ופקיחת עיניהם חוזרת אליך כבומרנג ומייד טוענים שאינך משכיל והנך דובר שטויות. והרי ההפך הוא הנכון.

יוסי: איזה זרמים וגישות בהומאופתיה אתה מוצא כחשובות ?

וגה: קשה לענות על זה מפני שאני לא עושה הומאופתיה כפי שאנשים סוברים. התחלתי בהומאופתיה בגישה האנמנית קלאסית, וחשבתי שמתמטיקה פשוטה ורפרטוריזציה מדויקת תניב פירות. מקריאה באורגנון מסתבר שבמקרים קלאסיים שיטה זו הינה נכונה ותקפה. אך בימינו, רוב המחלות מסובכות אחת בשנייה. במקרים הקלים תמונה של סולפור היא סולפור, תמונה של ליקופודיום היא ליקופודיום, ותמונה של אקווה מרינה היא אקווה מרינה. הבעיה היא שלאחר מספר שנים אתה מגלה שמתמטיקה זו אינה מתפקדת. ואז התחלתי לשאול את עצמי מדוע זה כך. התשובה היא שברבים מאיתנ ו יש מחלות מורכבות, יש סימפטומים מחיסונים, תרופות וטראומות. וזה יוצר בלגאן מאוד משגשג.

להפתעתי נאמר לי שוב ושוב מידי הומאופתים גדולים ומשכילים, שהצלחה של 40% ו 50% הינה סבירה למדי. אמירות אלה לא תאמו את התחושה הפנימית שלי – שהומאופתיה יכולה להשיג הרבה יותר. מפני שעבדתי בתעשייה צבאית, במוחי היו רק שרטוטים ודיוק. ולכן אם הדיוק לא היה ברמה של 99.999% לא העזתי למסור את המשלוח. מכאן החלטתי לחקור איפה הבלוף בהומאופתיה, מה חסר. הבנתי שיש פה הרבה מוטיבים, למדתי כל מיני דברים. באיזשהו שלב הבנתי שממש מדובר פה בפיזיקה קוונטית, ואף על פי שאנחנו נוגעים בדיוק בגבול שבין הרוחני והפיזי, ואף שהרמדי למעשה פועלת אך ורק במישור הרוחני. זו הסיבה שנצרך פתרון עמוק ביותר. מכל זאת הבנתי בסופו של דבר שבכל מקרה יש הרבה יותר דרכים מאחת בכדי לפתור אותו.

כמובן שבמשך השנים הרבה מאוד אנשים ניסו להעתיק אותי. הבעיה היא שמי שנוכח בשיעור אחד רואה רק שיטה אחת שביכולתה לפתור 5% מן המקרים או פחות, והוא מוצא את עצמו מבולבל במצב הטוב ביותר. ואז אותו אדם הולך וטוען שהינו עובד בשיטת וגה, או שמפרסם אותה כשיטתו החדשה. אך למעשה ניתן באמצעותה לפתור 5% מהמקרים או פחות. למשל, אם פתרתי מקרה בעזרת צבע הבגדים של הנוכח, אז אנשים פתאום עושים מזה שיטה, אבל בעזרת הבגד אולי תפתור 0.001% מהמקרים אז כך שלכל מקרה נצרכת למעשה שיטה שונה.

 לבסוף הבנתי שלפתור את המקרים ולהגיע ל-95% הצלחה ויותר, צריך להתייחס לכל מקרה כמשהו נפרד. ולכן נצרכות שיטות רבות שאותן אני מלמד. לדוגמא הבנה מסוימת ברפואה סינית, עשויה להועיל שוב ב 0.001% מהמקרים או פחות. למשל אדם שמקבל מכות כל הזמן באותה נקודה והנקודה הזו מבחינת מרידיאנים מוליכה אל הכבד. ואמנם, בתשאול על הכבד מתברר שיש לו בעיות חריפות בכבד, ומשם כל המקרה נפתח ונפתר. כתוצאה מכך ללכת ולהגיד ששיטתו של וגה היא מרידיאנים הינה שוב טעות חמורה. רק אחד ממאות או אלפי מקרים נפתר דרך המרידיאנים. אז כך שאני לא תומך בשום שיטה, כל מקרה יפתר לגופו.

יוסי: אז אני אשאל אחרת: היכולת הזו שלך לראות כל מקרה לגופו להתחבר לאיזושהי גרעין פנימי שמצית אותו ?

וגה: תפסת אותי, עכשיו איך אני אענה לדבר כ"כ עמוק? אוקיי, תמשיך, מה המשך השאלה?

יוסי: מה זה היכולת הזאת? האם יש כלים כלשהם שאפשר לטפח כדי להתכוונן ?

וגה: אני חושב שאני דיברתי על היכולת הזו לפני הרבה שנים ואנשים טענו: "זה בגלל שאתה מתקשר ויש לך אינטואיציה טובה". ואני אמרתי לא ! זה בגלל שיש לי ידע רחב וזה משהו שאכן אני יכול ללמד אחרים לעשות.

לימדתי בעולם כולו שנים רבות. יש בערך 35 איש עם תעודות ממני, ואני לא נותן תעודה על ציונים, אלא רק אחרי שמישהו מראה לי באופן קבוע שהוא יכול לעשות עוד מקרה ועוד מקרה בצורה מוצלחת. למה צריך אדם להיחשף בכדי שירכוש את הכלים הנחוצים וליישם שיטה זו? בשיטתי כל פעם לומדים גישה אחרת, צריך ידע נרחב בתחומים שונים כמו פיזיקה קוואנטית, מתמטיקה, בישול, פילוסופיה, תרבות, קבלה ועוד כל מיני דברים שנראים לא קשורים לעניין ההומאופתיה, בכדי לדעת איזו גישה לנקוט ואיך לנתב את המקרה. וכל המרבה הרי זה משובח.  יכולתם של תלמידי לנתב בין המקרים הינה מרשימה. שמחתי לראות לדוגמא שמישהו מתחיל בלקיחת מקרה ומתעסק בפחדים והתלמידים הצופים בו אומרים :"עזוב, עזוב, אל תבזבז שם זמן זה לא חשוב". לא שפחדים אינם חשובים, אלא שיש מקרים רבים שפחדים אלה אינם העיקר. תלמידיי קיבלו כלים רבים ולאורך זמן. אנשים שיושבים איתי בכיתה לאורך כמה שנים מתחילים לחשוב אחרת. הם לא חושבים על רמדיז ולא חושבים על שיטה. זו דרך ארוכה ולכן חשוב להתחיל אותה מוקדם. משום מה הופצה תובנה לקויה ש"עדיף ללמוד מוגה רק לאחר מספר שנים של לימוד הומאופתיה" וזה ממש לא נכון. הייתי שמח לראות בשעורים שלי גם סטודנטים והומאופתים בתחילת דרכם. אם כבר בבסיס אתה לומד את השיעורים שלי, אז אתה לומד לא להתקבע על כלום, ומצליח לעלות מאוד מאוד גבוה.

יוסי: התחושה היא שדווקא אצלנו בתרבות המערבית, בגלל כל הדיבור הפסיכולוגיסטי, המודעות, הרעשים שיש מסביב, אז קשה לראות את המהות, והשאלה היא איך בכל זאת מתקרבים ?

וגה: זה בדיוק מה שאני מלמד, אני מלמד את זה עד כדי כך שהם לומדים להקשיב לשקט, הם אומרים: "אה הנה השקט הזה". זה לא משהו שאתה שומע באוזניים. זו תחושה. אני קורא לזה "השדים הלכו". אבל זה מצב שאפשר להגיע אליו רק שאתה נוגע באמת, כלומר איך שאתה נוגע באמת נהיה שקט, זה כמו מין שקט של מעמד הר סיני.

מה בעצם קורה? אנשים צופים במקרה שבו נתתי רמדי במשך שנה, והם משוכנעים שהרמדי לא פעלה. חושבים שאני סתם מבלבל את המוח, יוצאים החוצה, ומרכלים שהמקרים לא מצליחים ובלה בלה (קרה לי שאנשים ישבו לידי, לא ידעו מי אני, ורכלו איתי על וגה רוזנברג…). מה שהם לא יודעים שבאותו מקרה, לפני 5 שנים, אותה רמדי שנראתה כלא פועלת, אותה רמדי המשיכה בעבודתה מספר שנים. אני המשכתי לתת אותה על אף כל הטיעונים והוויכוחים ובסופו של דבר אותו אוטיסט מתפקד ומדבר, כתוצאה מאותה רמדי שכביכול מעולם לא פעלה… אז איך זה שרמדי שנראתה טיפשית לאורך שנה עובדת? מה ראיתי שאחרים לא ראו? איך מעבירים את הידע הזה? אין שיטה מקובעת. אך יש רעיון שיטתי והוא להתרחב ולוותר על משהו פנימי. לדוגמא: אנשים  צריכים להיות מסוגלים להסתכל על הפחדים של עצמם, על המחשבות, רצונות והכאבים שלהם. להשתיק את עצמם ולא את מה שקורה בחוץ. אינך יכול להשתיק את הבחוץ אלא רק את הרעש הפנימי. כאשר אדם מגיע למקום שהוא השתיק את הרעש שבפנים אז הכל נראה מאוד פשוט וברור. בכדי שהרעש יפסיק, צריך ללמוד הרבה דברים שמתחברים לפיזיקה, מתמטיקה, סקס, כסף, שערוריות, משפטים, קצת חשמל, קצת כימיה וכו'. בסופו של דבר יש חוט שמחבר הכל. למשל אתה לא צריך להיות שופט גדול, אבל אתה צריך להבין את החוט שמקשר בין שופטים, עו"ד, שוטרים וגנבים.  כמו כן צריך להבין את החוט שמקשר בין כל אנשי הרוח, החוט שמקשר בין כל עובדי הכפיים. רק כאשר אתה מתחיל להבין את כל החוטים המקשרים בין הדברים השונים והאנשים השונים בעולם, ובאותה עת משחרר את עצמך מבפנים. ואפילו אם חייך האישיים אינם קלים במיוחד, גם אז אתה ממש לא חייב להיות נזיר בהרים ובמדיטציה בכדי לעשות הומאופתיה ברמה זאת. כתוצאה מתהליך זה הראייה שלך נעשית הרבה יותר פשוטה וברורה. אתה רואה מטופל ופתאום ברור לך לדוגמא, שאצלו הכל התחיל בגלל שנשפך עליו נפט. במקרה אחר הכל התחיל בגלל שחזר מסיביר וכך הלאה.

להשתיק את עצמך מבפנים ולא את החוץ, זה אומר שאדם עדיין רואה ונפגש עם הקושי והרעש שבחוץ, אלא שהוא מעכל את זה בדרך שונה. בשום פנים זה לא אומר לצמצם את מידת החיכוך בינך ובין העולם, אלא רק שהרעשים שעולים מן החיכוך אינם צורמים ואינם מפריעים לך באותה מידה. ואיך אני מעביר את זה לתלמידי? לדוגמא, אני לוקח אותם למקומות ומנפנף מולם בצבעים שהכי מקניטים ומעצבנים אותם! ולא בכדי לעצבן אותם, אלא בכדי שישימו לב לקיומיות הכי עמוקה של עצמם ויידעו לעכל את זה ממקום שקט ולא תוקפני. להתנהג בצורה לא תוקפנית כשאינך בלחץ זו חוכמה קטנה. אך להישאר רגוע ושלו בשעה שאתה לחוץ ומותקף, דורש התעלות עצמית והסתכלות פנימית עמוקה. זהו הכלי הכי מעודן בכדי לעזור לתלמיד להתקדם במהירות רבה ובזמן קצר. אכן, אני נאלץ להשתמש בשיטה זו עם אני מעוניין בתלמידים בעלי אורך רוח, וסבלנות וללא שיפוטיות לא נחוצה.

יוסי: האם אתה משתמש בטכניקות מסוימות כדי נאמר לעקוף כל מיני מחסומי תרבות ולהגיע למהות של המטופל, למשל ציור?.

וגה: לא, אבל אם תשב אצלי בקליניקה ותתחיל פתאום לצייר, מבחירה שלך, אז אני אקח את הציור ואסתכל. השבוע למשל ילדה היתה אצלי וציירה פטריות לבנות עם נקודות אדומות. זה דומה לאגריקוס, רק שבאגריקוס הפטרייה אדומה והנקודות לבנות.

יוסי: לאחרונה התוודעתי לשיטה של דיוויה צ'אברה, ומצאתי באמת שהשיטה שלה להחזיק את המטופל ברמת החומר מנטרלת הרבה מהרעשים הפסיכולוגיסטיים ומאפשרת גישה למהות הדברים.

וגה: לא יודע מי זאת (אף שאני בטוח שזהו אדם מכובד), אבל, זו שיטה שכבר לימדתי לפני יותר מ-25 שנים. אולם שוב זהו רק חלק ממגוון שיטות. היא תעזור בדיוק באותו חלק קטן מהמקרים שיתאימו לה.

יוסי: אני אומר לך למה התקרבתי לשיטה הזו, זה סוג של הפוך על הפוך, התחושה שלי אחרי כל השנים של לימודי הממלכות, שכולטן ושות'…

וגה: הממלכות זה לא של שכולטן. כבר לפני 25 שנה הסתובבתי בלונדון בכל בתי הספר להומאופתיה ולימדתי ממלכות. ובאותו זמן חברי היקר, ג'רמי שר, לימד את המערכה המחזורית ששורשה מרעיון שהוא פיתח בעצמו. ולפתע כל הרעיונות האלה היו שייכים לכולם ופתאום מספר אנשים טענו שהם הם השורש. אך יש לי גם וידאו וגם הקלטות וגם תאריכים. הייתי הראשון בעולם שלימד ממלכות וחברי דויד וורקנטינג ז"ל שיצר את המק רפרטורי שוחח איתי באופן אישי על מימוש הרעיון לתוך תוכנה הומאופתית. לא שאני מחפש "מס מוצאים" ואני בטוח שגם ג'רמי לא. אבל חשוב להבין מאין דברים צומחים, היות ובלי זה קשה להבין מה הקשר בין השיטה לשורש.

יוסי: בכל מקרה גישות המאקרו האלה של הממלכות, עם כל ההיגיון והסדר שעושות התיאוריות האלו, עם כל הערך האקדמי שלהם, דווקא בפרקטיקה התחושה שלי היא שהן מרחיקות אותי מלהיות קרוב למהות של המטופל והרמדי.

וגה: זה למעשה השיעור שעכשיו לימדתי. בימים האחרונים דיברנו בדיוק על זה, ומה שאני תמיד מלמד זה שאי אפשר להשתמש באף שיטה בפני עצמה, ושבסופו של דבר הפרובינג צריך להתאים לאדם שלפניך. אתה לא יכול לתת לאדם ציפור רק בגלל שהוא אמר שהוא עף. יש רמדיז אחרות שעפות, למשל   Bell, Cannabis ועוד. תמיד מה שאני מלמד זה שכל הדברים הללו, כל השיטות – למשל ממלכות, אופי הלבוש, תחושה של המטופל באותו יום, החומר שלו… זה הכל כמו מנורות על לוח בקרה. אתה בסופו של דבר צריך למצוא במקרה, בפרוביניג, בדיוק את מה שהאדם מתעמת איתו, וזה צריך להתאים למה שאני מכנה "בשמים ובארץ". כלומר אולי אני משתמש בכל מיני מטאפורות להבין לאן ללכת אבל בסופו של דבר אני מחויב שזה יתאים לפרובינג. (הסתייגות ממחויבות זו כמעט תמיד מובילה לרמדי דומה אבל לרוב לא מדויקת).

מה שראיתי זה שרבים לוקחים את דברי, כותבים על פיהם ספרים ותיאוריות וגם מסלפים אותם. לאחר מכן הומאופתים נותנים לפיהם רמדיז אך בתכלס אינם עושים את העיקר שהוא: הצורך לסיים את לקיחת המקרה בכך שיורדים לסימפטומים הבסיסיים ביותר של המקרה. ואז ניתן לבדוק אם אכן הם מתאימים לפרובינג. כל שיטה המחקה את שיטתי ובסופו של דבר אינה משווה בצורה נכונה את הסימפטומים לפרובינג אינה באמת הומאופתיה, ובהתאם תהיה לוקה בתוצאות. להגיד שהיה לאדם בעיות עם האמא ואז לתת לו חלב אם, אבל בגלל שבא עם חולצה של דולפין אז לתת לו חלב דולפין זה בטוח לא הומאופתיה. אם כשאני מסתכל אח"כ על הפרובינג של חלב דולפין ואין לו את הסימפטומים המתאימים – זו לא יכולה להיות הרמדי. בסופו של דבר מחויב שזה גם יתאים בצורה הכי חומרית והכי מתמטית. וכמו כן גם התמונה הרוחנית חייבת להתאים. ומי שדואג רק לצד אחד של המקרה ומתעלם מן הקוטב ההפוך הנהוג כופר בעיקר. שהרי העיקר הוא "גם בשמים וגם בארץ".

יכול להיות שתגיע לרמדי  בדרכים שונות. ואכן, שיטתי היא איך לנווט בין כל השיטות. לדוגמא, אם הגעת בדרך המתמטית ל-3 רמדיז שמשקפות את זה שהכבד שלו נאכל, המח שלו נאכל וכואב לו הצוואר. משלושת הרמדיס, אחת מצפרדע, אחת מ bell ואחת מirid , איך תחליט? ההחלטה אילו מבין הרמדיז לבחור קשורה למה שאני מלמד. למשל אם הפנטזיה של האדם היא לצייר הרבה הרבה קשתות בענן אז אתה יכול לאמר: אה, הנה אירידיום. אבל ההפך זה לא יכול להיות. כלומר אתה לא יכול לתת אירידיום למישהו רק בגלל שהוא מצייר קשתות. לקחו את הדברים שאני מלמד ומיד לאחר מכן התחילו לכתוב על זה כאילו שזה מעשה ידיהם, (ושוב אני יכול להראות שלימדתי את זה לפני 25 שנה בארה"ב ובכל בתי הספר באנגליה, ואז אמרו: "מה פתאום, אין דברים כאלה רוחניים. אתה סתם ישראלי שחצן"), בקיצור, הנדסה הפוכה (revers engineering) לא עובדת כאן. קודם צריך להתחיל עם הרפרטורי, לקחת סימפטומים ברורים – ואז, את ההחלטה הסופית אתה מקבל לפי כל מיני תובנות של ממלכות או צבע הבגד וכך הלאה. להשתמש בשיטה זו בלי התייחסות לפרובינג וסימפטומים זה כמו להטיס עפיפון ולספר שזו חללית. אכן שניהם עפים וטסים אך להיכן יגיעו?

יוסי: אבל מדוע להפריד תובנות כאלה מהרפרטוריזציה, הרי גם סימפטומים כמו חלומות על קשת בענן יכולים לקבל מקום כבר ברפרטוריזציה הבסיסית ?

וגה: נכון.

יוסי: בעצם מה שאני התכוונתי זה להדגיש את המתח הקיים בין שיטות מאקרו (ממלכות, משפחות..) ובין שיטות מיקרו הנשארות קרובות לחותם החומר, כאילו אחת מרחיקה אותך מהמטופל והשנייה מקרבת אותך אליו.

וגה: נכון, לכן צריך להתחיל מהסימפטומים, מהפרובינג ורק אח"כ ללכת לשיטות, מהמיקרו אל המאקרו. היה לנו מקרה לפני מספר ימים. הסימפטום הבטוח היחידי שראינו היה "חלומות על ים". היו כל מיני סימפטומים באוויר, אבל לא ממש. אז עברתי רמדי רמדי שיש לה חלומות על ים. מעבר לזה ההבנה הכללית של המקרה הייתה של מישהו ששמו לו מנעול על כח החיים. בסופו של דבר הגענו ל Ilex-p. עכשיו, כשאתה קורא על הרמדי אתה מגיע למאטה (המשקה הדרום אמריקאי שמופק מאילקס), וכתוב שם deals with the power of life, עכשיו כולם אמרו "איך ידעת? איך ידעת ללכת לשם?" אז אמרתי להם: "אתם לא רואים ? במקרה הכל מת, כאילו מישהו סגר את הברז והוא הפסיק לגדול." ראיתי גם שמערכות היחסים שלו מתקיימות באותו אופן. כלומר בהתחלה מתפתחות אלא שאז ננעלות ומתחילות לתקוף אותו. עכשיו אני יודע מה זה אילקס. זה צמח שהרבה פעמים חיות וילדים שאוכלים אותו מתים מהרעלה. בסוף מסתבר גם שהאדם במקרה שותה את המשקה הזה, את המאטה, וגם מוצאו ממדינה שבה שותים את המשקה הזה הרבה. אתה מבין, באנו מהדבר הכי בטוח, מהחלומות על ים, ובסוף הכל התחבר לתובנות עמוקות יותר של נעילת כח החיים, והעובדה שהצמח עצמו קשור לחיים ולמוות, וגם שהרמדי מקורה בארץ בה גדל. הסיבה שהחלום היה המקום הבטוח היא שבמקרה הזה החלום על הים היה הסימפטום היחידי שלא היה שום ספק בו. וזה לא שבכל מקרה ניקח דווקא את החלום. גם זה חלק משיטתי, שבמקרים מסוימים הרמדי שהאדם נזקק לה קשורה למקום מוצאו, אבל שוב, שיטה לא יכולה לעמוד על רגל אחת. לא אתן רמדי מישראל רק בגלל שהאדם בא מישראל. לאמר שנתתי לו אילקס פרגוואי בגלל שהוא מפרגוואי זה פשוט לא נכון, זה רק התות והקצפת שעל העוגה.

יוסי: יש לא מעט סימפטומים ברפרטורי שאינם אלא שם גנרי של מחלה, כלומר לא באים מחוויה סובייקטיבית של המטופל אלא רק דרך בדיקות מעבדה למשל, האם אתה עושה בהם שימוש?

וגה: סימפטומים אלה הם פרט אחד מתוך קבוצה, והתייחסותי אליהם הינה רק באופן סטטיסטי. מה גם שרוב הסימפטומים האלה עניים במספר נאה של רמדיז. אכן יש מיני תוספות לרפרטורי שהינן הבל, אך איני מוטרד מכך. היות ואני עובד סטטיסטית הסיכוי שרובריקה אחת טפשית תשנה לי את ה רפרטוריזציה הוא אפסי. לכן אני כ"כ מקפיד לקחת סימפטומים בטוחים, לעולם לא סימפטומים שצריך היה לדובב את האדם, או דברים שאינו חש בבטיחות וגם לא ספקולציה לגבי מה הוא באמת חש ומהי הפסיכולוגיה מאחורי מה שהוא אומר. אני לוקח רק מה שבטוח לגביו לגמרי.

יוסי: כמה סימפטומים אתה לוקח במקרה בד"כ?

וגה: רוב המקרים זה יהיה בין 3-5 סימפטומים, אבל הנה תראה: במקרה הקודם לקחתי סימפטום אחד בלבד (חלומות על ים). ויש מקרים שאני לוקח 20 סימפטומים. זה אחד למאה אולי. ברוב המקרים למצוא את הרמדיז זה עניין של כמה דקות.

יוסי: וזו הבנה אינטואיטיבית או הבנה של אחרי רפרטוריזציה?

וגה: זו הבנה של אחרי רפרטוריזציה, אולם הרבה מזה כבר קורה אצלי בראש פשוט מפני שראיתי מקרים כאלה במספר רב. אנשים אומרים שזו אינטואיציה אבל זה לא. זו רפרטוריזציה עמוקה אך מהירה שנובעת מניסיון. לדוגמא, אני מעיר לסטודנט: "אינך רואה שהוא צולע?" ופתאום כולם רואים שהוא צולע אבל לכאורה זה היה פריט שולי. בד"כ לאחר שאני מעיר, האדם מוסיף ואומר: נכון, היה לי פוליו בילדותי ומוזר שאתה רואה את זה כי רוב האנשים לא שמים לב לזה בכלל.

יוסי: אבל אנשים לא ראו שהוא צולע, למה אתה דווקא ראית?

וגה: כי אני לא מסתכל על עצמי, לא שופט ולא מחפש ממלכות. אני לא מחפש שום דבר, הבן אדם בשבילי…הוא בא… ואני רוצה שהוא יצעד , יחיה וייהנה בשלמותו כאילו שהוא מלאך. אך בכדי שאעזור לו לחזור ולהיות מלאך כמו שהוא נוצר (פ.1 באורגנון) אני מחויב דווקא להסתכל במקומות הכי כואבים ולא נעימים. שהרי אלו הם המקומות שעלי למגר. אף שלצופה מהצד זה יכול להראות כגסות רוח וחוסר התחשבות.

יוסי: סליחה שאני קוטע, אתה אומר אני הבן-אדם הכי פתוח ומאפשר, אבל מה שעולה ממך זה משהו מאוד עוצמתי, מאיים כמעט, כאילו אם היו לי שני דימויים להחליט – אפרכסת או פטיש, הייתי אומר פטיש.

וגה: בכדי לראות את האמת אתה צריך לחיות איתי. אם אתה תחיה איתי אתה תתפלא, כל מה שתעשה זה בסדר, אני לא מפריע. הדבר היחיד שאני באמת מקפיד זה ניקיון. אני לא רוצה שתשים לי את הגרביים באמצע הצלחת. אני בד"כ לא עולה על העצבים לאנשים שאני איתם. אומרים שאני מאוד נוח וקל.

 וזה דבר שמטעה אנשים. בשעה שאני מלמד אני פורס את עצמי קדימה. אני משתמש בעצמי ובחיי כדוגמא, ודחופות זה יוצר לחץ יותר גדול על הנוכחים, בכוונה ומשתי סיבות: אנשים לא רגילים שאדם משתמש בעצמו בתור השפן והדוגמא. ובנוסף יש בזה עוצמה שמוציאה להרבה תלמידים את השדים החוצה, או בגלל שהם משווים את עצמם, או מפני שהם שופטים אותי. בכל מקרה אני מצליח להביא אותם בתוך תוכם לנקודת הכוח. כל עוד נקודת הכוח אינה מלוטשת האנשים מתערערים ואז ניתנת להם ההזדמנות להסתכל פנימה, להסתגל ולפתח כלים. ללא ספק זה מין סוג של פטיש. אך לא תראה את הפטיש הזה אצלי בחיי היומיום. לדוגמא, לא תמצא אותי במסעדה מתווכח עם מישהו על העובדה שהומאופתיה אכן עובדת. הוא  אומר שהומאופתיה לא עובדת ותשובתי היא: "אין בעיה אתה צודק, לא עובדת". איני עונה כך מתוך זלזול אבל אין לי שום סיבה להיכנס עם מישהו לעימות או לתחרות, מה גם שלרוב לא תצא מכך שום תועלת.

לעומת זאת, אם אתה כהומאופת רוצה לדבר איתי, בשבילי החוקים משתנים. לי יש אינטרס רק להועיל. אם אני מגלה, ואפילו בשלב מוקדם של השיחה, שאני לא אצליח לעזור לך בגלל שאתה מקובע מאוד בדעתך, אני אגיד לך שאתה צודק ואתה לא תצליח להכניס אותי לאותה פינה לעולם. אני לא אדקור אותך או אעשה לך לא נעים. להפך, אני אתן לך אפילו את ההרגשה שאני מאמין במה שאתה אומר אפילו שאולי אני בטוח בטעותך.

אפילו אם אתה עומד פה לידי ומדבר על זה שאתה הולך לעשות כסף ואני רואה שאתה עומד לעשות טעות, בצורה מאוד עדינה ומצחיקה אתן לך את העצה שהכי הכי תעזור לך, אפילו שאנשים מפצירים בי לא להתחלק בידע כי לא יישאר לנו, ואני אומר :"מה פתאום, יש לכולם".

יוסי: אני שומע אותך והמילה שעולה לי זה חשמל, כאילו אתה מחווט לאיזו רשת טעונה מאוד, זרמים וניצוצות.

וגה: אני חושב שזה קשור למה שאמרתי לך מקודם, לכוונה שאיתה אני מתעורר כל בוקר. תראה אני חי בטורים גבוהים רק כשאני מלמד, אבל יתר הזמן אני מאוד רגוע. אם תראה אותי באיזה אירוע חברתי, אני מאוד רגוע, יושב בשקט וכמעט לא מדבר עם אף אחד.

יוסי: קשה לי לתאר אותך ככה.

וגה: אתה יודע, אני יושב עם אנשים, במקומות שעשיתי דברים חשובים. למשל לא מזמן עזרתי לפתור את בעיית התמותה של הדבורים. עניין של מיליארדים של דולרים, ואנשים רוצים לשמוע את דעתי אבל זה לא כ"כ מעניין אותי לשוחח על כך, אף על פי שחלק מהפתרון הוא יותר מסתם הומאופתיה, ולכאורה זו יכולה להיות שיחה מעניינת. בשעת עבודתי אני מאוד מודע לסביבה: מה אתה מרגיש עכשיו, כמה מכוניות עוברות לכל כוון על הכביש כאן, מה ההוא בשולחן ליד חושב וגם אם ג'וק עבר לי מתחת לרגליים. אך אם אשאר כך כל הזמן, בטוח אשרוף לעצמי את המערכת. יתר הזמן אני חי כמו שאתה חי בקיבוץ, רגוע, בהרים, קצת גיטרה, אוויר, בלי מכוניות רעש ואנשים. אתה יודע, עשו מסיבה לכבודי לפני כמה זמן ואני יושב בצד, ולא מתערבב, לא אומר כלום. מארגנת המסיבה אומרת לי: "זה לא מה שציפיתי" ואני שאלתי:" למה ציפית?". כשאני מלמד אני מנסה להלביש על התלמיד את הכל, לכן זה מאוד אינטנסיבי. אם תבוא אליי למשרד תתפלא לראות איך הכל שקט מאוד.

תראה, פשוט אין לי עניין לבזבז אנרגיה ולהיכנס עם אנשים למקומות שהם לא תועלתיים. לכן אני גם לא רב עם אנשים. יבוא מישהו ויגיד לי :"אתה סתם". ואני אומר לו :"נכון אתה צודק". הוא יגיד: "אתה טיפש וגה". אני אענה: "יכול להיות". מישהו צריך לחפש איתי עניין ולעשות מעשה לא נאה בכדי שאגיב. ואז זה ממש ממש לא טוב. אני אנסה קודם כל לעשות שלום ואם לא הולך אז אין לו שום סיכוי. אני מחליט ואז מטפל בו כמו ברמדי, וכשאני עושה את זה אני עצוב. כלומר כשאני מחליט שמישהו הלך עליו אני ממש עצוב, עצוב בשבילו. אך זה ממש נדיר שמישהו מצליח להביא אותי למצב הזה, לצערי זה קרה מספר פעמים בחיי.

יוסי: באילו מקרים אתה צריך לקחת 20 סימפטומים?

וגה: הדבר הראשון שאני מנסה לעשות זה הומאופתיה קלאסית, ואם באמת הכל ברור אחרי 4-5 סימפטומים אז המקרה נגמר. אולם לפעמים אתה עובד ככה והרמדיז שעולות לא מתאימות לבן אדם. המהות של הרמדיז ברפרטוריזציה לא משקפת את המקרה שלפנינו. ואז מה שאני עושה זה לקחת הרבה מאוד רובריקות גדולות, כמו שיטת בונינגהאוזן, שם עולים הרבה רמדיז, אני עובר עליהן אחת אחת, ואיפשהוא בתחתית הרשימה אני רואה רמדי קטן שעוברת אולי רק 3 סימפטומים. אני פותח אותה וכל הבן אדם בפנים. עכשיו זו רמדי שלעולם לא הייתי מגיע אליה אם הייתי לוקח רק 5 סימפטומים והסיבה היא שהרמדי לא מתועדת בצורה רחבה מספיק.

יוסי: אני מוצא שברגע שהמטופל ברור לי, למרות שעדיין אני לא חושב על רמדי, אז הרפרטוריזציה שאני אעלה תהיה ברורה וערוכה ככה בסוג של ראש חץ, כלומר תהיה היררכיה ברורה שתראה לי על אילו רמדיז לחשוב, אולם כשהמטופל נוזל ולא ברור לי אז הרפרטוריזציה תשקף את זה. כלומר לא יהיו רמדיז שיעברו את הרפרטוריזציה באופן  "בריא" וברור אלא הרבה מאוד רמדיז ש"ייצלעו" בתוך הרפרטוריזציה. בעצם זוהי הדרך של הרפרטוריזציה לסמן לי: לקחת סימפטומים שאינם מתחברים.

וגה: נכון מאוד. אחד הדברים שאני מלמד זה שאם לקחת סימפטומים נכונים אז סוג הרמדיז שיעלו יהיו דומים. אני אסביר. אם לקחת סימפטומים נכונים ובתוך עשר המקומות הראשונים עולים למשל: Hyos, Stram, Mandr, Bell, כלומר רמדיז שקשורות בניהן בלהיות פסיכי, אז זה בגלל שיש חוט מתמטי שמקשר בין הרמדיז שעלו, וסביר שהאדם הוא באמת פסיכי, אלא שהוא פשוט מסתיר את זה. עכשיו אם הרמדיס שעלו הן Hyos, Ferr, Puls אז זה אומר שלקחתי רובריקות לא נכונות, בגלל שאין קשר בין הרמדיז. רפרטוריזציה פרומה כביכול.

תראה, אני דוגל בשיטה הזו: כשאתה עושה משהו תהיה מלך, תהיה המנהיג, תהיה Number one. כשאתה לא עושה אותו אז אל תהיה כלום. רוב האנשים נוקטים בעמדת אמצע. חושבים שאסור להם להיות המנהיג והטובים בתחומם וביתר תחומי החיים הם עסוקים בלהוכיח את עצמם. צריך לחיות בדיוק להפך. בשעת ניסיון תהיה מספר אחד וכשאינך בשעת ניסיון אז מה איכפת לך בכלל. אתה אומר שיש לי חשמל, אז זה נכון. כשאני מלמד אז יש לי חשמל. אבל יתר הזמן אני בשלווה, לא בהתנגדויות. ככה אני מטעין את עצמי.

יוסי: עד כמה חשוב להומאופת לשמור על עצמו, ובאיזה אופן צריך לעשות את זה ?

וגה: לדעתי, כהומאופת קשה מאוד לשמור על עצמך, וביחוד כמורה להומאופתיה עוד יותר קשה. זהו נושא מאוד טעון, במיוחד אם לא מלמדים בצורה יבשה ומקריאים מהספר. כי אתה הופך למעין סוג של גורו. יהיו אנשים שירצו לתת לך את החיים ויהיו אנשים שירצו לתקוף אותך. אלו אנרגיות נדבקות. בסוף היום, אם איני מתרחץ ושוטף מעצמי את כל האנשים האלו, אני מרגיש רע. לעיתים אני חולם את החלומות שלהם, מרגיש את הדברים שלהם, ואז באמת החלק היותר רגיש ועייף שלי מתחיל לעלות וזה מאוד לא נעים.

יוסי: תראה… רק אנשים שיש להם את היכולת להדבק לאיזה תדר אנרגטי של המטופלים שלהם, צריכים באמת לשטוף את האנרגיות בסוף היום, זה המחיר שאתה משלם.

וגה: נכון, לכן אני אוהב בסוף היום לשבת בג'קוזי, או לשבת עם כמה אנשים ששקט לי איתם, ויש אנשים מעטים שאני יכול לדבר איתם כדי להירגע. אלו דווקא האנשים הפשוטים המעדיפים לדבר על שטויות. "ראית את המכונית הזו, ככה וככה וככה…" ואז הג'וקים עפים ממני. יש אנשים שאני לא יכול להיות איתם, למרות שהם אוהבים אותי ורוצים בטובתי, רבע שעה אני איתם ולא יכול יותר. אני צריך להיות עם אנשים שאין להם רעש בפנים כדי להירגע, להסתובב בטבע, לנגן.

כולנו נדבקים מן האנשים המקיפים אותנו. כשעושים עבודה ממש טובה אז חלק מהקליפות של הסובבים יידבקו אליך. כמובן שכשאתה נכנס מלכתחילה לתקשורת עם מישהו מתוך כוונה נקייה מסוימת אז יהיה לך הרבה יותר קל. כשאני נפגש עם אדם אז הכוונה שלי היא שאחרי הפגישה הוא יהיה ברמה יותר גבוהה ממה שהיה לפני כן, ולא משנה מה יחשוב עליי, יאהב או ישנא. אני מעדיף לתת לו מתנה שתעביר אותו לשלב יותר גבוה, כי אני כלי של התקדמות. אם אני רואה שכתוצאה מהחיבור איתי הוא לא הולך לזוז קדימה, אז אני לא מבזבז אתו אפילו דקה. זה בזבוז זמן שלי שאין כמותו. אתה רוצה להישאר איפה שאתה, אין בעיה, תישאר. זו גישה הכרחית כדי לשרוד את העבודה הזו, אחרת אתה פשוט תחלה.

יוסי: שני הומאופתים, אחד פועל ממקום מאוד נקי ואמיתי והשני פועל מתוך בצע כסף. האם אופן החיים שלהם משפיע על סיכויי ההחלמה של המטופלים שלהם ?

וגה: קשה לראות מצב שמישהו שפועל מתוך בצע כסף יצליח לעשות הומאופתיה טובה.

יוסי: מה לגבי פוטנצים ?

וגה: כמו שהבנת שאין אצלי שיטה וגישה יחידה, כך גם בפוטנצים.

אני עובד עם כל הפוטנצים האפשריים, וגם המינונים משתנים. יכול להיות יומיומי, חד-פעמי, הרחה. ובנוסף לזה אני מכין פוטנציות משלי. קוראים לזה כפול V10, כפול V15 וכך הלאה.

יוסי: עד כמה אתה משתמש במיאזמות בעבודתך?

וגה: כמו שהסברתי מלכתחילה המיאזמה היא עוד שיטה, עוד דובדבן על העוגה. אולם אי אפשר לנהל איתה את כל המקרים. זה רק יעזור באופן כללי ובמקרים מסוימים. אתה רואה למשל מקרה של Nit-ac הרמדי עולה ברפרטוריזציה, ואח"כ אתה רואה אלמנטים הרסניים. נגיד שהוא עובד בתור מחסל ונוקם, ואז הנה לתוך הרפרטוריזציה התחברה גם המיאזמה הסיפיליטית, ואז זה מושלם בשמיים ובארץ.

יוסי: ומה לגבי השימוש במיאזמות במצבים בהם המקרה תקוע בגלל חסימה מיאזמטית ?

וגה: אני לא עובד ככה, מפני שבשעה שהאדם יצטרך את הטוברקולינום אז הרמדי תראה את עצמה והסימפטומים יהיו נוכחים. אני לא נותן אותו רק בגלל שמקרה תקוע ומקווה שנוזודה תזיז אותו. תמיד הסימפטומים משמשמים לכלי המורה מה לקוי, והם תמיד באים לפני הכול. (כמובן שהסימפטומים אינם מחלה).

יוסי: יש הגישה של הקפדה יתרה בשימוש בנוזודות, למשל כשאדם חולה סרטן, יש לחשוב טוב לפני שנותנים קרצינוזינום, מה דעתך ?

וגה: סטטיסטית יש מקרים שאיתם צריך להזהר, למשל אישה בהריון. אני לא אתן רמדי בחזרות של כל שעה. אני אתן ואחכה, אפילו אם אני לא מאמין בחשש הזה, אני אהיה זהיר. צריך להישמע גם לסטטיסטיקה. גם אם יש סיכוי אחד למיליון שאני טעיתי ומישהו אחר צדק אני אקח בחשבון את מרווח הטעות כפוטנציאל של סיכון ואזהר. לדוגמא, אם אני ואתה יוצאים עכשיו לפעולה ואתה הכי מומחה בלנקות את השטח ואתה אומר לי:" וגה, השטח בטוח, כנס". אני נכנס לשטח בידיעה שאתה אח שלי ואם יקרה משהו אתה נותן את החיים שלך בשבילי, אבל עם זאת אני מתנהג כאילו אינני אמין לאף מילה שאמרת ואני אבדוק אותך. וגם להפך, כשאני אנקה את השטח בשבילך ואתה תבוא ותשאל "וגה, השטח בטוח?" אני אומר לך :"תקשיב לי חמוד, אני בדקתי אבל שלא תעז לצאת לשם בלי להסתכל לבד".

יוסי: יש לי תחושה שלפני 10 שנים אנשים הגיבו מהר יותר לרמדיז מאשר בזמן האחרון.

וגה: הדבר היחידי שאני יכול לשפוך עליו אור היא העובדה של מה שקרה ביפן. תראה , הם שופכים 1000 טון מים רדיואקטיבים ביום לים. כעת עברו 3 שנים מאז המאורע וזה עדיין קורה כל יום. הרוח או מה שנקרא הג'ט סטרים, נושף את זה ממערב למזרח בכל החלק הצפוני של כדור הארץ לקליפורניה, ניו יורק, אירופה ואז כמובן לכאן. באמת בהתחלה ראיתי שרמדיז לא כ"כ עובדים בקליפורניה, חודש לאחר מכן ראיתי את הבעיה בניו יורק, ולאחר חודשים מספר גם באירופה. בשנה האחרונה אני רואה את זה בארץ. אני רואה סימפטומים של קרינה, אני רואה מקרים שאנשים שהתקדמו ופתאום נתקעו ורק לאחר שניתנת רמדי של קרינה, חוויתי  שאכן המקרה ממשיך להתקדם. שוב, בוא לא נשכח שאני לא סתם זורק רמדיז של קרינה. אני לא נותן לכל מי שנכנס Uran-nit  כפי שנעשה בידי האנשים שטענו שהם דוגלים בשיטתי. אלא אני מאוד נזהר ובודק מהם הסימפטומים המתאימים ורק אז אני מעז להתקדם.

יוסי: רמדיז מהשורה הרדיואקטיבית ?

וגה: גם כן. יש הרבה מאוד רמדיז שהשתמשתי לקרינה, רמדיז שלא עברו בכלל פרובינג. אני למדתי את זה על עצמי, הייתי צריך לשהות תקופה בחוף המערבי של ארה"ב ונהייתי ממש חולה. אז התחלתי לקחת רמדיז וללמוד על איזה סימפטומים של קרינה הן עובדות, וראיתי איזה רמדי משפיע על כאב ראש ואיזה על בחילות וכו` עד שנוצרה לי רשימה שלמה של רמדיז רדיואקטיביים. כלמעשה זה ניסיון קליני שהתחיל בטיפול בעצמי, ועם הזמן עבר לעזרה שפיזרתי אצל אנשים רבים. אני כותב על זה ספר כעת. זה ספרון קטן שיוכל לעזור להומאופתים להבין את השפעות הקרינה על המקרים, כך יוכלו להבין למה מקרה מתחרפן פתאום וצריך לתת רדיום לדוגמא, כדי להחזיר אותו למסלול, ולמה כל פעם האנשים חולים אחרי אכילת דגים.

היום בגלל הזיהום הרדיואקטיבי הגענו למצב שאי אפשר לאכול דגים כמעט בשום מקום. הקרינה הורסת את הרמדיז. ראיתי את זה עליי ועל הרבה מאוד אנשים. כל מי שטס גם חוטף עכשיו קרינה שאין כדוגמתה ברמות של פי 10 ממה שהיה. טסתי עם מונה גייגר ובדקתי זאת… לפני שנתיים דיברתי על הקרינה ופתאום כולם התחילו לחלק רמדיז לקרינה, וזה ממש לא נכון לעשות. גם מזה צריך להיזהר. שוב, הכל מתחיל בסימפטומים! לא מחלקים סתם רמדיז מהשורה. אולם אני מעריך שהיום כ-50% מהמקרים נדפקים בגלל קרינה רדיואקטיבית ואם אתה לא נותן את הרמדי האנטידוטית לקרינה המקרה נעצר או נסוג.

יוסי: על מה חשוב להקפיד במערכת היחסים של מטפל-מטופל?

וגה: בלי ספק הדרך שאתה מתנהל היא מאוד חשובה ותשפיע לבטח על כל הקליינטים שלך. הדרך שלנו לא יכולה להתנהל כמו רופאים. למשל, האנשים שמגיעים אלינו לא סתם באים. הם צריכים להסכים לעבור תהליך מסוים.

החשוב עם הקליינטים זה להמנע מרגשות. אל תרחם ואל תאהב. זה הבלון מסביב ששומר עליך, אחרת אתה לוקח הביתה את הכל. אנו יושבים, אוכלים ומדברים כמו חברים. אם אקח את המקרה שלך", אדחוף אותך אחורה 10 מטר, רק לשעת הטיפול. לאחר נחזור ונדבר כחברים, ואם תחזור במהלך שיחה רגילה לדבר על המקרה שלך אומר לך: "אל תעשה את זה, אתה תקלקל לעצמך. עוד שבועיים נפגש ונדבר על המקרה שלך".

יוסי: אתה מפחיד.

וגה: תסביר.

יוסי: תשמע האמירות האלה יש בהן המון עוצמה, זה שאתה אומר לי שבשנייה אתה תתהפך ותעיף אותי 10 מטר אחורה, זה שאתה נושף בכאלה עוצמות.

וגה: למעשה זה למענך. הפחד מוצדק אם ארצה להרע לך,  אך לעולם איני רוצה לעשות רע. בד"כ לקראת סוף הפגישה עם הקליינט אני שואל: "יש לך עוד משהו? תגיד לי עכשיו, למה אני עוד שנייה גומר, שם את הדף בצד ואתה לא מספר לי יותר על הנושא! " ואז אני הולך לשתות איתך קפה, מדבר איתך שטויות ואתה תשאל:" מה קורה פה? איך וגה התהפך ?" וזה מה שאני מלמד לעשות, תהיה בשליטה על העצמה שלך כי בסופו של דבר זה למען הקליינט.

יוסי: אתה מפורסם בגישה של רמדי רפטטיבית והליכה ארוכת טווח. מאיפה יש לך את הכח להמשיך עם הרמדי למרות שהמטופל והסביבה לא רואים כל שיפור?

וגה: זה מהניסיון והיכולת להסתכל על פרטים חשובים וקטנים שמישהו אחר אולי לא רואה. השאלה היא כמובן מהם אותם פרטים חשובים. הבעיה היא שאנשים מסתכלים על מה שהרגילו אותם לראות וזה לא מה שתמיד חשוב. תראה, לדוגמא מישהי נדבקה אליי ועשתה לי מסאג' כאן באגודל למרות שלא רציתי. הייתי בסטייט של אל תגעי בי, אולם הייתי עייף ולא היה לי כח להתנגד. עשיתי טעות גדולה. מאז התנפח לי מאוד האיזור הסמוך לאגודל בכף היד, ואני מרפא את זה לאט לאט אבל אולי לאט מידי. נשאלת השאלה מהי הרמדי הנכונה למצב שכזה. האם הרמדי הנכונה היא הרמדי שתוריד לי את הנפיחות או שהיא צריכה לעשות גם דברים אחרים? התשובה היא שהרמדי הנכונה היא לא זו שתוריד את הנפיחות במהרה, אלא הרמדי שתוריד לי מהגב את כל  אלה ששואבים אותי, כדי שבעתיד לא ארשה שיידבקו אלי. הנפיחות תלך בעוד חודש או שנה או שנתיים אבל היא תהיה רק הסיומת של המהלך. התפקיד שלי הוא לא לטפל בסימפטומים. התפקיד שלי הוא להביא אנשים למקום רוחני גבוה יותר שבו הוויטל פורס יפעל ויתקן את המצב בעצמו, ולא שאני אנסה לטפל בסימפטום או במה שרפואה קונבנציונלית קוראת "המחלה". זו בעצם הדרך שבה אני עובד.

יוסי: האם אתה שוקל לעבור ארצה ?

וגה: תראה, שבעתי מן הרכילויות, כעת אני נמצא בקפריסין, 34 דקות באוויר מכאן ואני מגיע לפה ללמד 3-4 פעמים בשנה

ממש בימים האחרונים עלה לי רעיון לפתוח שם ביה"ס שתלמידים יוכלו לבא לסופי שבוע של למידה, מקום שאפשר יהיה ללמוד שם ולישון שם, ונוכל לקנות לעצמנו אוכל נקי ולבשל.

יוסי: בלי דגים כמובן.

וגה: לצערי אכן בלי דגים.