אני רוצה לחשוב על מהות הרמדי כעניין אינסטרומנטלי כמעט, תנועה מסוימת, צבע, ריח, קצב… לא כעל תכנים, או ערכים מסוימים. אני רוצה להסיר כל עניין שיפוטי נורמטיבי כמאפיין מהות של רמדי, ולזהות אותו רק לפי תנועת הליבה שלו.
תכנים של רמדי הינם קונטינגנטים, הם אינם הכרח מהותי לו… למשל לאמר על קרצינוזין שהוא מאופק ומנומס זה לא בהכרח נכון, יש לא מעט קרצינוזינים שהם אימפולסיבים ונוטים להתפרצויות… מה שנח מתחת לאימפולסיביות והאיפוק יחד, התוך שממנו נובעים שתי קצוות התנהגות אלו הוא ליבת העומק של ההבנה שאליה צריך ההומאופת לחתור… במקרה של קרצינוזין הליבה זו הנטייה לשמר את הסדר כמות שהוא, הפחד שמתחת לפני השטח יצוץ משהו בלתי צפוי (פחד ממערבולות). המתח והמאמץ שדורשים לשמר את מצב העניינים מוקפד, מתוקתק ומתפקד הם אשר מצד אחד באים לידי ביטוי בהתנהגות מאופקת ואחראית ומצד שני העומס הרגשי שמאמץ זה מייצר יכול להתפרק בהתפרצויות ובכעסים. המוסיקה של קרצינוזין הינה מוסיקה של מים רוחשים המתאמצים להסתיר ולכסות על כל המערבולות שמתחתן…איוושה מתוחה.
התוכן כאילו שייך לרובד הפסיכולוגי, לסביבת החיים, לערכים, לתרבות…לכל מה שיכול להשתנות בהתאם לחוויות שאנו צוברים במהלך חיינו… הצורה היא אותה מוסיקה פנימית שבנו, חתימת הנפש שטבועה בנו.
פעם חשבתי שאם ניקח את הטבלה המחזורית ונאפיין בה כל יסוד בהקשרים הכי פשוטים-מידיים שלו ולאו דווקא לפי מבנה אטומי נקבל הבנה חשובה לגבי הטבלה… אם למשל במקום לאפיין לפי מבנה אטומי נאפיין לפי ריח, טעם, מצב צבירה, צבע, שימוש ברפואה עממית, סיגנטורה…
השאלה איפה עובר הגבול בין תוכן ובין צורה, למשל כאשר אני מתאר קצב מסוים של רמדי (למשל אומר שהוא מהיר מאוד) אז ברור לי שאני מתייחס לצורה שלו, לעומת זאת כאשר אני מתייחס לתכונות מאפיינות כמו למשל, שאפתנות או טוב לב האם אני עדיין בתחום הצורה או שכבר עברתי לעולם התוכן ?
דווקא מאפיני הגוף נראה כי שייכים תמיד לצורה של הרמדי ולא לתוכן, לכן גם החשיבות הגדולה שראוי לתת להם, ויכולתם לפתוח פתח ממשי למהות הרמדי….. השדה הנפשי, ובמיוחד בעולם המערבי המאוד פסיכולוגיסטי יכול להיות שדה תעתועים.
קיימת נטייה, רוחנית בעיקרה, לבטל כאילו את כל ענייני האגו, הגשמיות והתאוות בכדי להגיע לאיזושהיא חוויה פנימית, נקייה וצלולה, והיא לכאורה ההווייה הפנימית ביותר שלנו, הגרעין המזוקק ביותר של הוויתנו. ומה שיש שם זה בעיקר חוויה של איין, הראש נקי מכל מחשבות ושאיפות, מתרכז כולו אל ההווה, אל קצב הנשימה ומסלולי האוויר, הגוף קשוב ופתוח כעפר, והאני מתמוסס ומתערסל לו לאיזה מרחב התפשטות אוניברסלי. האם מה שמשתמע מכך הוא שכל הרובד של האגו, הרצונות, התאוות, קווי האופי, הגחמות והפחדים שלי אינם חלק מההויה הפנימית והעמוקה שלי ?
האם בתוך מדיטציה עמוקה שכזו אני מכיר את הוויתי הפנימית האינדבדואליות טוב יותר, או אולי להפך, מבטל כל זיהוי אישי לתוך חוויה לבנה ובהירה בה אין כל אפיונים מלבד שקט והווה.
הפרובינג כמו גם הניסיון הקליני בוודאי גם מעלה סימפטומים אשר אינם רק צורה אלא גם תוכן, כמו למשל Injustice can not support אצל קאוסטיקום. אולם האמת היא שמה שמאפיין את קאוסטיקום יותר משמירה על הצדק זה הנטייה להתחכך, חיכוך צורם ולא עדין, חיכוך של מאבק, (הקאוסטיקום הוא חומר מאכל), ריאקטיביות גבוהה, השפעה ושינוי מצבי צבירה עם הפרטנרים איתם נפגש (אשלגן הידרוקסידי נפוץ מאוד בתעשיית הקוסמטיקה וריאקציה שלו עם שמנים יוצרת סבונים נוזליים). אז מה שיש לנו כאן זה ריאקציה גבוהה עם הסביבה, חיכוך צורם ורצון לשנות ולהשפיע, אלו תנועות העומק של קאוסטיקום אשר סביר באמת שיבואו לידי ביטוי ויידחפו אותו למאבקים חברתיים, מרידה במוסדות ולחימה על הצדק. אולם לחימה על הצדק הינה רק פאן אפשרי אחד לביטוי הנטייה הזו לחיכוך וצרימה, בהחלט יכול להיות קאוסטיקום שצדק לא כ"כ מעניין אותו והחיכוך שלו בא לידי ביטוי במלחמה מול הבוס, או מול וועד הבית, גם אם ממש לא צודק. קאוסטיקום אפילו יכול להיות מאוד לא צודק במאבקים שלו, יכול להיות קטנוני, נכלולי, ונודניק גדול, רק בכדי להשמיע לעצמו את צרימת החיכוך שהיא מנגינת חייו. אז הנה דוגמא בה ההבנה של הצורניות של הרמדי (הרצון לחיכוך), יכולה לקחת אותנו להבנה עמוקה יותר של מהות הרמדי, הבנה שיכולה לפתוח לנו אפשרות לשימוש ברמדי גם אם סימפטומים שנראים לנו נורא מהותיים לגביו (כמו קאוסטיקום וצדק) לא מתקיימים במקרה.
הצורה נלמדת הכי טוב בקורלציה למהות המקור, התוכן הם סמפטומים מסוימים אשר הגיוני שיופיעו מתוך הצורה של המקור. בוא נחשוב על Carc, המוטיב העיקרי שבו הוא הפחד מאיבוד השליטה, סרטן פורץ כאשר קבוצת תאים מתחילה להתנהג באופן עצמאי אשר איננו נענה לשליטה המרכזית של הגוף. וכך הפחד הגדול של carc הוא שהדברים ייצאו מכלל שליטה, מהות המחלה היא איבוד השליטה. לא מדובר כאן על שליטה במובן של כח ורצון לשלוט באחר אלא שליטה במובן שכל המערכות פועלות כמו שצריך, שהכל עובד חלק, שלא נשאר שום דבר שלא מטופל. טיפוס הקרצינוזין כל האנרגיה שלו מושקעת בריצה אינסופית לבדוק שהכל מטופל ועובד כמו שצריך, שלא יישאר שום מקום שחלילה מתוכו יכול לפרוץ חוסר סדר ובלגאן. הפחד המניע של קרצינוזין הוא שבכל רגע יכולה לפרוץ קטסטרופה מתחת לפני השטח, שתחת המים השקטים מסתתרת מערבולת (פחד מטביעה), גרעין זה של פחד מדברים שייצאו מכלל שליטה מאפשר הבנה של מהות הרמדי.
אין גבול ברור וחד בין ענייני צורה ובין ענייני תוכן, הצורה היא ראשונית ובסיסית יותר ויש לה את היכולת כמובן לעצב את התוכן אשר מאכלסת כמו כד הקובע את צורת המים שנמזגו לתוכו.
במובנים מאוד עמוקים דווקא העבודה הקשה והמשמעותית ביותר שאנחנו יכולים לעשות עם עצמנו, התיקון שלנו, היא הנסיון שלנו להשפיע דרך התכנים שלנו על הצורה, כלומר דרך העבודה שלנו על עצמנו, יש אפשרות לעשות תיקון המגיע עד לדפנות הכלי, לשנות ולעצב אותו….
אם אתה מבין היטב את הצורניות של הרמדי, את המהות שלו, אז אתה כמעט יכול להגיע למצב שבו אתה יודע אילו סימפטומים הגיוני שיהיו לו…תמיד כמובן יש את הסמפטומים שלא ברור מה הקשר בינם ובין הצורה…סמפטומים שצצים בפרובינג כאילו לא קשורים לכלום ולכן כמובן החשיבות שבהצמדות לתהליכי פרובינג ונסיון קליני, אולם עדיין אם אתה מרגיש את המהות הפנימית של הרמדי את הצורניות שלו, אתה כמעט יכול לנחש את התוך שלו, את התוכן שמעוצב ע"י הכלי.