הרי מספיק מוזר העניין הזה של התעסקות עם תרופות שלכאורה אין בהן כלום מלבד מים או סוכר חלב, לך תאמין שהן באמת מסוגלות לעשות משהו, לרפא מישהו. לך ובעולם מדעי רציונאלי שכזה תתעסק בשיקויי קסם ובאנרגיות וברוח, ובאמת תאמין ותראה שזה עובד.

 אבל ראינו, התרופות ההומיאופתיות עובדות, ראינו איך במשך שנים פעם אחר פעם טיפול הומיאופתי מביא לתוצאות, איך תרופה הומיאופתית נכונה פותחת שערי החלמה, וכמה עדינה מדויקת ועמוקה יודעת להיות פעולתה. זה ויותר מזה , שדה רחב ופורה של תיאוריות וניסיון קליני צמח ופרח סביב הפרקטיקה ההומיאופתית , מודלים של מחלה ובריאות, פרובינגים וניסיון קליני שאיששו וביססו מטריה מדיקה ענפה, ורפרטוריס שיודעים ליפרוט את כל האינפורמציה הזו לשיטת עבודה סדורה ויעילה, ככה שלאט לאט אבל די בטוח הפכה הפרקטיקה ההומיאופתית למשהו מוחשי וממשי יותר, לסביבה מוכרת ובטוחה, זו כבר לא פסיעה זהירה בחושך, סוג של ניסוי וטעייה, אלא דרך מוארת , סלולה והדוקה היטב, ואפילו די ברור לאן היא מובילה.

ונח למדי לעבוד עם כל הידע שהצטבר, עם מטריה מדיקה מבוססת היטב בפרובינגים ובניסיון קליני, ועם תוכנות רפרטוריס אשר יודעות לחבר היטב בין כל הידע הזה והטכנולוגיה העכשווית. מובן כמובן שכל הכלים כולם לא שקולים ובוודאי שלא באים במקום יכולתו של ההומיאופת להקשיב לפציינט, לשאול את השאלות הנכונות ובזמן הנכון, לחוש ולהבין את לב המקרה ולראות איך כל זה נישזר לתוך המטריה מדיקה. אולם בכל זאת יש משהו נח מוכר ובטוח בהישענות הזו על מטריה מדיקה סדורה ושיטות עבודה מובנות ויעילות. זו בהחלט הרגשה טובה כאשר אתה יודע שהסימפטומים שאתה לוקח אוששו קלינית פעם ועוד פעם, וכאשר המטריה מדיקה ניבנתה מתוך פרובינגים ערוכים היטב ואלה אוששו מאז בשנים רבות של ניסיון קליני. כלומר בחלל הגדול הזה בו פועלת ההומיאופתיה, על שלל תפיסותיה ופעולותיה המאוד לא קונבנציונאליות, יש משהו נח, מוכר וכמעט מנחם בכך שחלק ניכר מהפרקטיקה שלה הינה מישנה סדורה וערוכה היטב.

אולם פרקטיקת עבודה מסורתית זו עוברת טלטלה קשה בשנים האחרונות. אופן העבודה של לקיחת סימפטומים ומהם הסקת הרמדי מתהפך, ובמקום להגיע אל הרמדי מלמטה, מתוך הסימפטומים אותם ייצר בפרובינגים ובניסיון הקליני יש תנועה גוברת והולכת להגיע אל הרמדי מלמעלה (או שמא נאמר מגבו), כלומר לא מתוך הסימפטומים גרידא, אלא ראשית להבין את הממלכה ומשם אל תתי- האפיונים של כל ממלכה, עד לרזולוציות המדויקות אשר מתוכן ניגזר הרמדי הנבחר. מובן, שיטת העבודה הקודמת לא נזנחה והיא עדיין חיה ופועמת אם אצל אלו אשר מעדיפים לעבוד איתה ולהיצמד ליכולתה המוכחת ואם אצל אלו אשר נוטים לעבוד עם רעיון הממלכות אולם בודקים ומצליבים את תוצאות השיטה של הממלכות אל מול השיטה המסורתית של הסימפטומים. אולם יחד עם זאת מתהווה כאן כיוון ברור אליו נעה ההומיאופתיה, כמו כל מדע (אם כי המונח מדע בהקשר להומיאופתיה לא מדייק, ובוודאי לא המונח הקונבנציונאלי של מדע) גם ההומיאופתיה מחפשת לעשות סדר בנתונים הרבים עליהם מכסה, ובכדי לכסות על רוחב היריעה העצום עליו פרושה ההומיאופתיה נדרשת סיסטמטיזציה ועבודה ומחקר אשר כיוונם נע מן הכלל אל הפרט ופחות מן הפרט אל הכלל, מאינדוקציה לדדוקציה.

המעבר הזה מעבודת רפרטוריזציה של סימפטומים אל עבודה לפי ממלכות הינו סימן דרך גדול ,שינוי עצום בהתפתחות ההומיאופתיה, אם ההומיאופתיה עד לפני כמה שנים צמחה בעיקר מלמטה, תוך ליקוט ועוד ליקוט של רמדיס חדשים ורישום מוקפד של ניסיון קליני, הרי שכיוון התנועה משתנה והעבודה נעשת כעת מלמעלה למטה, מהממלכות אל הרמדיס.

ההומיאופת עובר כאן שינוי תודעתי. ממצב עניינים מנוסח ושיטתי אל מצב עניינים מעורפל ומופשט, מעבר ממצב בו שיטות העבודה מוכרות וסדורות אל מצב בו שיטות העבודה חדשות ומתגבשות, מעבר מסביבה עם נוף מוכר לסביבה עם נוף חדש. זה זמן של שינוי והתחדשות אולם גם זמן של ערעור וחוסר וודאות, זה זמן של לקיחת צעד לאחור כדי ליראות מיכלול גדול ורחב יותר, אולם הצעד הזה לאחור הוא גם צעד של נטישה והיפרדות ממה שמוכר ובטוח, והשינוי הזה מייצר מצב נפשי אחר.

צריך להשתהות על המצב החדש הזה, מצב בו ההומיאופתיה משנה כיוון כאוניית משא גדולה שבמשך זמן רב התקדמה לכיוון אחד ברור, מצב בו ננטשות מסורות עבודה ארוכות. זה איננו עוד שינוי כיוון ליניארי ומתבקש אלא קפיצה קוואנטית.  שינוי זה מביא עימו גם שינוי תודעתי ונפשי אצל המטפל.

אם אופן העבודה המסורתי של רפרטוריזציה הינו כאלומת אור ברורה חדה וממוקדת אל השביל בו אנחנו מתקדמים, הרי שבמצב העניינים החדש שפע של אור עולה כסנוורים מאחורי גבינו , מאיר סביבה רחבה מאוד אולם לא שביל מסומן, במצב הענינים החדש רואים דברים חדשים שלא יכולנו ליראות פעם, אך נדרשת התוודעות אליהם, יש כאן אור גדול שנגה אולם בו בזמן גם משהו היולי ובראשיתי, ובמובן זה יש כאן סוג של התכנסת אחורה, נסיגה נכונה אחורה כדי ליראות רחוק קדימה.

הומיאופתיה וודאי צריכה להרגיש טבעי ומוכר במרחבים היוליים שכאלה, אופי פעולתה של ההומיאופתיה עצמה הרי איננו מדעי וחד משמעי , כל תהליך הטיפול והריפוי ההומיאופתי פועל שלא במסגרת ברורה ומדידה אלא דווקא במרחבים שאינם מדידים וכמותיים.

ההומיאופת עצמו במהלך הטיפול שרוי במין מצב תודעתי שכזה. בהתחלה אין אחיזה בכלום, יש רק הקשבה לכוליות אחת מתגעשת לפניך, עד שלאט לאט מתאפיין בה משהו ייחודי שלה, עד שקווי מיתאר מתחילים להתחבר, עד שרעש ושקט הופכים למנגינה, וזהות צלולה ברורה מלפניך.

אנחנו לא מרגישים בטוח עד שהתמונה לא מתייצבת, מחפשים תמיד נקודת ארכימדית אשר ביחס אליה אפשר לסדר את המרחב, ואז להרגע. אבל מה לעשות והמקום היצירתי ביותר שבנו הוא דווקא המקום בו אנו שרויים בתוהו, המקום בו אין היגיון ברור.

ומה שמוליך אותנו במקום כזה הוא לא רק השכל הישר אלא הגוף כולו, תחושות שבו, ולאו דווקא רציונאל שניתן להסברה. המקום היצירתי ביותר שבנו הינו המקום בו אנו פתוחים כעפר לעולם שיבוא ויציע עליו דרכיו, המקום בו הגוף כולו נפתח להקשבה ולא רק האוזניים. אפשר, ברגעים קטנים של חסד להרגיש את אברי הגוף ממש נפתחים להקשבה, רגעים בהם הגוף מוליך אותך ולא להיפך, חכמת הגוף.

ניתן לאמר, קו השבר הזה החוצה את ההומיאופתיה בשנים האחרונות, האדמה שזזה תחתינו, אינם אלא זמן של יצירה גדולה פורצת קדימה*.