I

"אני לא יכול לישמוע את זה יותר".

כל פעם שאני מלווה את ענת שתי צמות (ככה אנחנו קוראים לה כדי להבדיל מענת השנייה, ענת צמה אחת) אל הבית והילקוט פרפרים שלה איתי, בא אמיר וקורא  לי " דני פראייר , דני פראייר" .

אני עושה את עצמי לא שומע, אולי ככה הוא יניח לי, ופשוט יילך לו. אבל הוא לא, ממש לא הוא אפילו בא קרוב אליי לאוזניים וצועק בתוכם "דני פראייר, דני פראייר" . עד, עד שממש נידלק בי בילבול ועצבנות שכזו שאני שם שתי ידיים על האוזניים כדי לא לשמוע.

בלילה אני מרגיש כאבים באוזניים, ובבוקר שאני מתעורר הכאב כבר ממש מציק לי, אני מרגיש כאילו משהו זז לי בתוך האוזן, ואני גם בקושי שומע ככה.

"נלך לקופת חולים" ככה אמא אומרת, "מה פתאום נלך ליקנות בגדים?" אני עונה. " דניל'ה אתה ממש לא שומע טוב" אמא מחייכת, "אמרתי נלך לקופת חולים" , היא מתקרבת ואומרת בעדינות קרוב לאוזניי. "לד"ר יעל".

II

ד"ר יעל היא רופאה מצחיקה מאוד, שהיא בודקת לי את האזניים אז היא שמה אף של ליצן כזה ויודעת לעשות פרצופים וקולות מצחיקים, ולכל קול משמעות משלו. תוכי למשל זה שאין כלום ואז היא אומרת בקול של תוכי "שום כלום, שום כלום", חתול זה שיש קצת דלקת "מיאו, מייאאווו", ואם ממש יש דלקת גדולה אז היא גועה " מווו, ממווואאוווו ", ממש כמו פרה.

הפעם זה היה מממווווו מממווווווו, ממש ממש דלקת אמיתית וגדולה ושופעת.

ד"ר יעל מורידה את האף של הליצן ומסבירה לי על הדלקת,על תאי הדם הלבנים ואיך נלחמים הטובים ברעים, וגם איך נעמוד לצד הטובים עם אנטיביוטיקה חדשה, הרבה יותר חזקה וחכמה מזאת של הפעם האחרונה, ממש ממש סופר אנטיביוטיקה.

"אבל" אני שואל, "למה בכלל הגוף שלי עושה דלקת ? למה בכלל יש לו את החשק הזה פתאום לעשות דלקת, אני הרי מרגיש שהולכת להיות לי דלקת בכלל לפני שכואב לי, כאילו אני והגוף שלי פתאום ממש ממש צריכים את הדלקת ואז היא באה וקורת".

" דני זו שאלה מצוינת אבל אני לא ממש מבינה בחשקים האלו של הגוף לעשות דלקת, אם יש לנו דלקת אז אנחנו יודעם לטפל בה ,אבל בחשקים האלו ובהרגשות שהנה אתה יודע שאתה הולך להיות חולה , אני לא ממש מבינה".

בדיוק באותו רגע שד"ר יעל אמרה שבחשקים האלה , בלמה הזה,  היא לא יודעת לטפל אמא התמתחה. ואני מכיר את ההתמתחויות האלה של אמא, את הסימנים של הגוף שלה. זה היה סימן שלאמא לא נשאר מקום בגוף לישמוע על אנטיביוטיקה, זה היה סימן שמעכשיו נלך לרופא שמבין בחישוקים של הגוף.

III

כשהגענו הביתה מצאנו את אבא במיטה, או יותר נכון ראינו קצה קרחת בוהק מציץ מתחת לערימת שמיכות חורף, אני גם יודע שמתחת לשמיכות נמצאים איתו שני הדברים שתמיד הוא לוקח איתו שהוא חולה, צעיף אדום של הפועל ת"א (זה בשביל החיזוק של המזל) ושקית תרופות (זה בשביל החיזוק של ההיגיון), אמא אומרת שאם יש משהו שעוזר משניהם זה בטח הצעיף "הרי השפעות האלו באים לו כל פעם שהירח מלא ונעלמים יומיים אחרי, התרופות האלה כלום לא עושות, מיום שאני מכירה אותו זה ככה".

"למה שלא תלכו להומיאופת?" אומר אלון, אח של אמא שגר בלוס אנג'לס. תמיד שאמא צריכה מישהו שיעזור לה לחשוב היא מתקשרת לאלון, אחיה התאום שגר בלוס אנג'לס ועובד בתיקון אופנועים.

"לא ניסיתי אף פעם, ואני גם לא מכירה כזה כאן"

"תתענייני קצת, אני בטוח שאפשר לימצא, זה עובד כל כך טוב שאני עוד מעט מתחיל גם לטפל באופנועים עם הומיאופתיה", צוחק אלון.

בדיוק אחרי יומיים, כמו שאמא אמרה, יצאה הקרחת של אבא מבין השמיכות, אבא חייך, קם לכל גובהו ותקע בחצוצרה את האולה שהוא מנגן במשחקים כל פעם שהפועל ת"א מבקיעה גול (או גם כל פעם שמכבי ת"א מקבלת גול) , הצעיף והתרופות הוחזרו למקומם, ואבא ניגש למקרר להתעדכן ולהשלים חוסרים, בדיוק אז אמא ואני כבר סיימנו את ארוחת הבוקר ומיהרנו החוצה להומיאופת.

IV

תראה אמר לי רני ההומיאופת, אנחנו נדבר קצת, אני אשמע אותך ואני אשמע את אמא, עד שיהיה לי ברור איזה רמדי (לתרופה הומיאופתית קוראים רמדי) מתאים לך. רני ההומאופת נישען אחורה וביקש מאמא שתספר קצת על האופי שלי.

"מקסים מקסים אני כל כך אוהבת אותו" אמרה אמא.

רני עשה כזה אהמ אהמ ונד בראשו, אמא הבינה והתחילה ממש לדבר על האופי.

"דני הוא ילד אחראי מאוד, למשל בלימודים אני ממש לא צריכה להתערב עם שיעורים, הוא בא הביתה ומכין את הכל לבד ובעצמאות, כך גם עם לייקי הכלבה שיש לנו הוא תמיד מקפיד לטייל איתה בזמן, והוא כ"כ אוהב אותה והם מתחבקים ומתנשקים, אפילו שהפרווה שלה קצת עושה לו עיטושים"

אח"כ הוא דיבר איתי ושאל על בה"ס והחברים ומה טוב ומה קשה ואני סיפרתי על שיעור המדעים שאני כ"כ אוהב ועל ענת שתי צמות שאני ממש מחבב ועל הריבים שאני לא כ"כ אוהב ועל אמיר שצרח לי באזניים וגם הראיתי לו בדיוק איך שמתי ככה שתי ידיים על האזניים.

דיברנו עוד קצת, יותר נכון אמא ואני דיברנו אבל רני ההומיאופת רוב הזמן ישב הקשיב ושתק, הדבר היחידי שהשתנה אצלו זה הכמויות והקול של האהמים האלה שהוא כל הזמן משמיע, ככל שחלף הזמן נהיו יותר ויתר אהמים ובקול רם יותר, עד שלבסוף יצא לו איזה אאאאהההםםםם ארוך כזה והבנתי שהגענו.

זה פשוט אמר רני "כשיש ריבים וצעקות אתה כ"כ לא רוצה לישמע אותם, כשאמיר בא וצורח ממש לתוך האזניים זה עושה לך להרגיש כ"כ רע, עד שהגוף מבין שהוא צריך לעזור ועושה דלקת באוזן כדי שלא תמשיך ותיסבול"

"אהם", יצא גם לאמא פתאום אחד כזה, אני שתקתי ואח"כ אמרתי "בעצם זה בדיוק מסביר את החישוקים של הגוף, למה פתאום נהיית לי דלקת".

רני ההומאופת שתק, אפילו אהם הוא לא אמר הפעם.

V

מאז שלקחתי את הרמדי, דלקות האזניים לא חוזרות יותר, וגם שאמיר צועק אני לא ממש מתעצבן, אני מביט על ענת שתי צמות, היא מחייכת אליי, אנחנו מתאימים את קצב צעדינו וממשיכים ללכת.

נ.ב גם אבא בסוף הלך להומיאופת, אבל זה ממש צריך סיפור בנפרד.