האבחנה בין גוף ונפש הינה אבחנה המושרשת עמוק בתוך מסורת החשיבה שלנו. כלומר ההנחה שהאדם מורכב מיסוד גופני כשלצידו יסוד נפשי הינה אחת מהנחות היסוד של החשיבה והפילוסופיה המערבית. הניסיון לעמוד על טיבם של הקשרים בין הגוף והנפש, להבין את מערכות היחסים שבינהם, את השפעותיהם ההדדיות, את המדיום בו פועלים ואת התווך שבינהם, נפרש באינספור מאמרים ותאוריות המבקשים להציע סוג של הסבר למהות היחסים שבין הגוף והנפש, או במונחה הרווח יותר,הבעייה הפסיכופיזית.

ניסוח הבעייה הפסיכופיזית אם כך כבר מניח בתוכו את מושגי הגוף והנפש, כלומר הבעייה הפסיכופיזית על אף הכר הנרחב אותו פורשת לגבי תאוריות גוף ונפש אפשריות בעצם כבר מקבעת את שדה החקירה לכזה בו ההנחה הבסיסית שלו היא של קיום גופני לעומת קיום נפשי. כלומר על אף ההיקף הרחב לפרשנויות אותה מאפשרת הבעייה הפסיכופיזית עדיין כל פרשנות מתחילה במצב בו על המגרש עומדים שני שחקנים: גוף ונפש.

הדואליות הזו שבין גוף ונפש מתייחסת מצד אחד לגופי על שלל איפיוניו הפיזיולוגיים כאלמנט הגופני ואילו לתכני תודעתי כאלמנט הנפשי, כלומר הדואליות הזו מנסה לקשור ולהסביר שתי קצוות, האחד גשמי ואובייקטיבי השני נפשי וסובייקטיבי, האחד מתקיים בחלל ונענה לחוקי הפיזיקה ואילו השני כלל לא ברור אם קיים בחלל (אם היה קיים בחלל היה צריך להיענות לאיזושהיא חוקיות דטרמניסטית, אם הנפש היתה גוף בחלל אז כל שרשורי הנפש שלנו היו צריכים להיות קשורים בינהם בסוג של סיבתיות פיסיקלית דטרמניסטית, חופש המחשבה ויכולת היצירה היו אז הופכים למוגבלים מאוד), כלומר העיסוק בבעייה הפסיכופיזית הינו ניסיון לקשור בין שתי קצוות אשר מהותית שונות ורחוקות זו מזו.

שוני מהותי זה שבין שתי הקצוות נראה שקובע בינהן מרחק ופער המשאיר כל אחת מהן כיישות נפרדת, כאילו העולם הגשמי בקצה אחד ואילו זה הנפשי בקצה שני וכל מי שמנסה לקרב ולגשר בינהם נדרש לאיזה סוג של שפגט ואקרובטיקה מילולית ומחשבתית.

לעומת המרחק בין הגוף ובין הנפש בהסתכלות פילוסופית וכפי שבא לידי ביטוי מניסוח הבעייה הפסיכופיזית, המודל ההומאופתי של הסתכלות על גוף ונפש יכול להציע יחסי קרבה מבלי לדחוק ולתחום את הגוף והנפש לשתי פינות רחוקות ומנוגדות. אם הבעייה הפסיכופיזית מניחה גוף ונפש כשתי יישויות אשר מהותית שונות זו מזו הרי שהסתכלות הומאופתית על יחסי גוף ונפש מקרבת בין קצוות אלו ופורמת את הדיכוטומיה שבינהן.

אם גוף ונפש כפי שנתפסים ומתוארים במסורת החשיבה הפילוסופית ניראים כאילו מתקיימים כל אחד בכוכב משלו ובינם תווך בינגלקטי לא מובן, הרי שבהסתכלות הומאופתית גוף ונפש מתקיימים על אותו מישור, קרובים ושלובים זה בזו. ההומאופתיה, ניתן לאמר, מפשיטה מהגוף בשר ועצמות ותופסת אותו כשדה של חוויה ולא כגוש של חומר. הגוף בחינת בשר ועצמות איננו "מעניין" מבחינה הומאופתית, מבחינה הומאופתית מה שמעניין זה הרמזים והמשמעויות אותם "מדבר" הגוף בשפתו (כאבים, תחושות, רגישויות..). כלומר הההתייחסות ההומאופתית לגוף כאילו מדלגת על ההבט הפיזיולוגי חומרי שלו ומקפיצה אותו מדרגה למישור ולמקום בו דיבור הגוף הזה יכול ללמד אותנו על תנועות עומק ועל משמעויות, בדיוק כמו תכנים נפשיים. כלומר ההסתכלות ההומאופתית על הגוף הינה כהסתכלות ההומאופתית על הנפש, הן הגוף והן הנפש מבחינה הומאופתית אינם אלא חלון והזדמנות להבנה עמוקה ושלמה של המטופל.

ההומאופתיה, ניתן לאמר, מזמינה את הנפש ואת הגוף לשוטט בתוך שדה אחד, שדה שהוא ביתה, השדה הסמנטי. ההומאופתיה כרפואה המטפלת במהויות הדברים, בתנועות העומק, חיה פוסעת ומארחת את כל קרואיה בתוך שדותיה, שדות המשמעות. שם יכולה ההומאופתיה להתוודע למטופליה, להבין את הסימנים, גוף ונפש, להגביה את מבטה מעבר לרצפת החומר, לראות את משמעויות הדברים עולים כעננים מעל גבעות החומר (או גועשים כתנועות טקטוניות מתחת לאדמת החומר).

חותם סמנטי מתגלה ע"י צמצום החומר. חותמו הסמנטי של המטופל מתגלה כשמצמצמים את חשיבותו של הגוף כחומר, שמניחים הצידה את תוצאות המעבדה וטבלאות הנתונים, כשמרווחים את השורות ורוח יכולה לנשוב בינהם, כשרואים את תנועות הגוף, כשמבינים שגם לגוף יש אופי, שיש חוט מקשר בין איפיוני הגוף ואיפיוני הנפש, כשמקשיבים לשקט ולאנחות שבין המילים. מקבילה של תהליך צמצום הגוף כחומר נמצאת בתהליך הכנת התרופה ההומאופתית, תהליך זה של דילול החומר, צימצומו וניעורו מוציא החוצה את החותם הסמנטי התבוע בחומר, כאילו צמצום החומר מפנה מקום לרוח.

צריך לשים לב שרוח וחומר אינם שתי קצוות מנוגדות, נאמר אחד טמא ואחד טהור. הרוח יוצאת מתוך החומר, כאילו הקדושה שוכנת בתוך החומר, נולדת מתוכו, כלומר בחומר עצמו יש יסוד ופוטנציאל רוחני שצריך וניתן בדרך של עבודה וצמצום להוציא אותו החוצה. כלומר החומר הוא תנאי והוא כלי לקיום ולמימוש הרוח, הרוח לא קיימת אלמלא החומר (ובוודאי שניתן לאמר גם להפך, כלומר שאין קיום לחומר ללא רוח), ואם הגוף והחומר הם כלי המאפשר את הרוחני, צריך לשמור עליהם כראויים לו. כלומר העבודה שלנו על גופנו, האיסורים, ההזנה והתנועה היומיומית הזו ראוי שייעשו מתוך עמדה וכוונה רוחנית, מתוך ראייה דתית כמעט האמורה לאפשר לגוף להכיל את היסוד הרוחני, בית מקדש פרטי.

יחסי הקרבה בין הגשמי לרוחני, בין הגוף והנפש, לא מתבטאים רק בעובדה שבשניהם רואה ההומאופתיה שדות משמעות, שבשניהם רואה ההומאופתיה חלון להבנה עמוקה יותר של המטופל.  אלא בעיקר בעובדה שהמשמעות שנשקפת דרכם הינה אחת. כאילו מקור תנועת הגוף ומקור תנועת הנפש אחד הוא.

כלומר המפליא הוא שמה שאנו יכולים ללמוד על המטופל דרך סימני גופו משתלב היטב עם מה שאנו יכולים ללמוד על המטופל דרך סימני נפשו, למשל מטופל עם בעיות גדילה שגם נפשו תקועה ולא מתפתחת, או מטופל סוער מאוד באופיו שגם גופו מתנהג באופן סוער (למשל מחלות פורצות ושוכחות בעוצמות גדולות ובפתאמיות), כאילו קיים יסוד אחד, מקור, אשר ממנו יונקים הגוף והנפש את אופיים, צבעם ותנועתם.

התובנה הרווחת הינה שהומאופתיה היא רפואה עמוקה ושלמה בגלל שלא מזניחה את האלמנט הנפשי, בגלל שמבינה את משקל הנפש על הגוף, את השפעת תהליכים ומאורעות נפשיים על גופנו, אולם זה רק חלק התמונה. מה שהופך את ההומאופתיה למה שהיא היא התובנה שהגוף כמו הנפש אינם אלא שדות סמנטיים, סימנים וסמלים להבנה עמוקה של מקור אחד ממנו יונקים. כלומר היכולת ההומאופתית לא נובעת מראייה הוליסטית של גוף ונפש וגם לא מההבנה של מקומם המשמעותי של תהליכים נפשיים והשפעתם על גופנו, אלא קודם כל בגלל שמסתכלת הן על הגוף והן על הנפש כסמלים  להבנה עמוקה של המטופל.

ומהו המקור הזה (יש שיקראו לו נשמה), מהו אותו מעיין אשר נמצא מתחת לכל הלכי נפשי ואיכויות גופי, מהו אותו יסוד אשר מחייה, מתניע ומעצב את תכונות אישייותי, את נפשי ואת גופי, את תבנית עצמותי. איך ניתן לאפיין את אותה מהות, איך ניתן לתארה ?

כשאני חושב על זה אז התיאור המתאים ביותר הוא תיאור של אנרגיה מסוימת. ואיך אני מתאר את האנרגיה הזאת ? מה שעולה לי בראש זה בעיקר סוג של תנועה וסוג של צבעוניות מסוימת, משהו כמו לשונות אש שמתערבלות ורוקדות בחילופי צבעים. ואיך אני יכול לתאר את אותה אנרגיה, את אותה תנועה וצבע ? אז אני יכול לתאר את התחושות שהיא מעלה בי: את הקצב שלה, את המוסיקה, אולי את הריח שלה, הטעם , איך מרגיש לגעת בה..אלו סוג התיאורים בהם ניתן להתקרב לאותה ליבת אנרגיה, כלומר תאורים המתייחסים למאפייני החומר שלה, להתנהגותה.

ברמת עומק שכזו שום דיבור מופשט איננו נוגע, שום דיבור פסיכולוגיסטי לא יכול לשמש כדי לתאר אותה. אני יכול להתייחס לאותה ליבת עומק רק בתיאורים חומריים אולם לא דרך המשגות והפשטות. כלומר אני יכול לדבר על אותה ליבת עומק ולתאר את מידת חומה, את צבעה, את הריח שעולה ממנה ומאפייני תנועתה, אולם איני יכול לטעון שהיא מדוכאת, שהיא מאוהבת או שיש לה פחד במה. כלומר המקום הגרעיני והמהותי ביותר שבנו לא ניתן להתייחס אליו אלא דרך תיאורים של חומר.

הדיבור הפסיכולוגיסטי דרכו אנו נוטים לאפיין את מצבינו הנפשי אינו נוגע ברובד העמוק ביותר של הוויתנו, כל המונחים הנפשיים אותם אנו מורגלים לחשוב כעמוקים והמהותיים היותר עבורינו (תקווה, דיכאון, התרגשות) אינם כאלו. המאפיינים העמוקים ביותר שלנו יתוארו במילים כמו, מלוח, שורף, נוזלי, קופצני, רעש של ים, סגול….

כלומר הגרעין אשר דרכו מתהווים ומתגבשים דפוסי הנפש והגוף, אותו עיקר אשר מעצב את תנועת הנפש ואיכות הגוף, התיאורים המתקרבים אליו ביותר הם באמצעות מילים חשות (מילים היוצאות מחמשת החושים), כאילו מתחת לאיכויות הגוף והנפש קיים חומר (או נכון יותר לאמר אנרגיה שאין לתאר אותה אלא בעזרת איפיונים של חומר) המעצב את תנועתם ומשמעותם, כאילו הזהות העמוקה ביותר שלנו הינה איכות של חומר כלשהוא ביקום.

אולם האין מילים כמו פזיזות, עצבנות, נינוחות או אורך רוח יכולים להיות מאפייני מהות ? האם אינן יכולות לשמש כדי לתאר את הגרעין הפנימי של האדם ? אז זהו שמילים שכאלו יכולות לתאר מהות רק במעגלים חיצוניים יותר, אולם לא את הגרעין הפנימי ביותר שלה, הגרעין הפנימי כאילו לא יכול להיות מתואר אלא רק ע"י מילים חשות, רק ע"י מילים אשר מובנן כאילו לא קשור לתכני היומיום, מילים שאין להן מובן נורמאטיבי, מילים שלא ניתן לאמר עליהן כלום מטוב ועד רע, מבריא ועד חולה (פחד וכעס ניתן לשפוט אולם תיאור של צבע או טמפרטורה לא).

וזה בדיוק מה שעומד במרכז שיטתה של דיוויה צ'אברה. ההבנה שהמקור העמוק ביותר שלנו מאופיין ע"י תאורים של חומר כלשהוא ואליו צריך לחתור התשאול ההומאופתי, לכן גם השיטה מתרכזת ומקפידה לשמור את המטופל ברמת תיאור החומר, כלומר להדריך את המטופל לתאר את חוויותיו המשמעותיות (כמו כל אמירה אחרת שנראית לנו משמעותית) דרך מילים חשות. תיאורים אלו בסופו של תהליך יאפיינו גם את החומר ממנו מופק הרמדי של המטופל.

אם חושבים על 7 רמות החוויה לפי התיאוריה של שנקראן הרי שמילים חשות מקפיצות אותנו היישר לרמה 6, הרמה בה התיאורים הפסיכולוגיסטיים נעלמים לטובת תאורים חושיים של המקור. (דווקא מתוך המבנה העמוס והמורכב של רמות החוויה של שנקראן ניתן ללמוד כמה חסכנית ואלגנטית היא התאוריה של דיוויה צ'אברה).

איפיוני האני שלי, גוף ונפש, מהדהדים החוצה מהמקור כאדוות מתוך אבן הנוגעת במים, הרווח הזה שיש בין המקור ובין איפיוני האני שלי, שדה האדוות המתרחב הזה הוא גם הרווח שבין הנשמה ובין ביטויה והגשמתה דרך התודעה הגוף והתרבות, הוא גם הרווח שבין החומר לפוטנציאל שלו, והוא הוא הרווח בין החומר ובין הסימפטומים שיוצפו ממנו בפרובינג.

שדה אדוות זה הינו שדה הפעולה של ההומאופת, וככל שמעגלי האיבחון יבואו קרוב יותר למרכז המעגל, ככל   שנתקרב צמוד יותר לאיפיוני המקור, כך תתאפשר נגיעה עמוקה יותר במהות החולי ושער לריפוי טוב יותר.